במסלול חיים המקובל במחזותינו, השירות בצה"ל משמש כתחנה משמעותית בחייו של כל ישראלי וישראלית. אני, לדוגמא, מאוד רוצה לשרת בצבא. החלום שלי הוא לשרת ביחידת עוקץ בשירותי חילוץ והצלה- למצוא אנשים נטושים או אבודים, לצאת למבצעים ושיהיה לי כלב לצידי בכל המסעות וההרפתקאות שלי. כן, אני יודעת, זאת שאיפה גבוהה, אבל אם אעבוד קשה מספיק אולי אפילו אצליח להיבחן לשם. כך לפחות הגרסה ה'לא אוטיסטית' שלי תספר לי, אבל מכיוון שגרסה זו לא קיימת במציאות, אני לא יכולה לומר כזה דבר. אמירה שכזו תחשב לדבר מרדני, וזאת בעיה רצינית וגם סבוכה מאוד.
כל אדם המאובחן על הספקטרום מקבל כמה אפשרויות לפני גיוסו לצה"ל: הראשונה והפשוטה היא לקבל פטור. אחר כך אולי הולכים לעשות שירות לאומי או שנרשמים ישר לאוניברסיטה. האפשרות השנייה היא הרבה יותר מסובכת, אפילו אני לא מבינה אותה במאת האחוזים, אך אנסה לתאר את מה שכן יודעת מנקודת המבט שלי:
אם ישנו דבר אחד ודאי לגבי גיוס של אנשים על הספקטרום לצה"ל- זה שלא משנה כמה חזק הרצון וכמה התאמה קיימת לתפקיד מסוים, מי שעל הספקטרום לא יוכל להתקבל ליחידה קרבית, מאחר והפרופיל מראש נמוך יותר. נכון שכיום ישנן אגודות מסוימות שאפשר להירשם אליהן ודרכן יש סיכוי להתקבל לתפקידים טובים, עם מסגרת מתאימה ואולי אפילו מלווה שיעזור בדרך, אבל כל זה לא מספיק. אני עדיין מרגישה שנעשה כאן חוסר צדק משווע.
עקרונית הצבא מחפש את מי שהכי מתאים לתפקיד כזה או אחר, אבל הוא לא רוצה להתעסק עם "היוצאים מן הכלל". אם אישה, לדוגמה, רוצה להיות לוחמת- גם אם היא מתאימה לתפקיד ועונה על כל הציפיות- היא תצטרך להילחם על כך, ולצערנו אנחנו חיים בעולם שבו זה לא תמיד מצליח. הסיבה היא שהצבא לא רוצה להתעסק עם מחזור, הטרדות מיניות ופגיעה פיזית או נפשית בהווה או בעתיד. טענות שסך הכל די הגיוניות, אבל בסופו של דבר זאת הבחירה של האדם אם הוא רוצה ומוכן לוויתורים שונים כדי להיות בתפקיד מסוים.
אני אישית חושבת שאני יכולה לתרום הרבה מאוד ביחידות לוחמה או חילוץ. יש לי את היכולת הפיזית, את כח הרצון, הרצינות והמסירות, ואני יודעת שהיה לי טוב שם. גם אם יהיה קשה, אני אדם שלוקח אתגרים בשמחה. אך מעבר לכיסופים להתקבל ליחידה ספציפית, מה שאני הכי רוצה זה את ההזדמנות ללכת לצו ראשון, להבחן כמו כל אחת ולקבל את התוצאה שמתאימה לי, בלי שום קשר לאוטיזם. אני יודעת שזה חלק גדול מחיי, אני יודעת שאנשים מפחדים להתמודד עם זה, אבל אם יש משהו אחד שאני הכי רוצה בכל הנושא הזה זה שרק יתנו לי את הצ'אנס.
כואב לי בכל פעם שאני חושבת על זה, זאת צביטה בלב וסטירה מצלצלת ששוב ושוב מזכירה לי: "בסופו של יום את רק אוטיסטית, לעולם לא תוכלי להשתלב בחיים כמו כל השאר, לעולם לא תהיה לך ההזדמנות אפילו לנסות!".
אני לא יודעת אם מה שאני כותבת כרגע באמת יעזור לשנות משהו, אבל אני רוצה להאמין שכן. אני רוצה להאמין שהטור שניתן לי במתנה בערוץ "ראשונות", שאני מודה עליו יומיום, יעזור למאבק לשוויון הזדמנויות גם בתחום זה. גם אם זה יהיה רק צעד קטן וכמעט ולא מורגש, אני יודעת שבסוף נצליח להפוך את העולם למקום טוב יותר. מקום בו לכולם, ולא משנה מי הם או כיצד הם מוגדרים- יינתנו אותן הזדמנויות.
