עמוד ה"דשבורד" של אתר משרד הבריאות המעדכן על נתוני הקורונה נפל היום לפרק זמן קצר. ההודעה שהופיעה בו הייתה בזו הלשון: "אי אפשר להציג את האתר ברגע זה". אם תרצו היה זה ייצוג או מטאפורה לקריסה המוחלטת של אסטרטגיית ניהול המגיפה בישראל. אמנם, תקלות קורות, זה מובן. אולי מישהו עדכן את הנתונים המאמירים של הנדבקים, מובן. אבל קשה להשתחרר מהרושם שאין מקריות בחיים, ודבר מעיד על זולתו ונראה שהתקלה הטכנית סיפרה את סיפור התקלה האסטרטגית.
ישראל כמדינה הסירה ידיה מאחריות לניהול המגיפה והפכה את ישראל למודל מספר 2 של שבדיה (זוכרים?): הכול פתוח (כמו בשיר של "המלך" עופר לוי) והמגיפה מתפשטת (כמו בשירם הידוע של החברים של נטשה) באישור ובסמכות. ראש הממשלה נראה אתמול חרד. הוא סיפק הופעה לא מרשימה בפריים טיים. גם הוא קרס לתוך פרדיגמת פרופ' לס, שלה מייצגים נאמנים בממשלתו, ועתה מנסה לשכנע שזה בסדר ושנוכל למגיפה.
אנשי משרד הבריאות נראים כמו צל חיוור של עצמם. ממלאים פיהם מים, כנועים למדי ועייפים. עוסקים במה שאפשר לעסוק במגבלות מרחב התמרון שלהם: בשינוי הקריטריונים של הבדיקות. גם תחת פרדיגמת הדבקת העדר שמחייבת מסה עצומה של בדיקות, נוהגת המדינה בהיפוך רעיוני ונותנת בראש לקריטריונים (או במקרה אחר לבידודים), אבל לא למגיפה עצמה.
התקהלויות, חגיגות, חו"ל – הכול מותר תחת אבדן השליטה ותחזיות האימים של מיליון עד שניים נדבקים בתוך פחות מחודש. אז מה נשאר? תרופות נגד קורונה וחיסון מספר ארבע לבני 60 פלוס שכבר היה אפשר לתת לפני שבועיים לפי החלטת הצוות לטיפול במגיפות. אבל פרופ' אש כנראה התלבט יותר מידי עד שאולי נרדם בשמירה כמו מדינה שלמה שבזבזה חודש פלוס ובמקום לחסן מיליוני ילדים דרך מדיניות אגרסיבית כלפי הלא מחוסנים לא עשתה מאום.
כך אנו צועדים לתרחיש הקשה. התרופה והדיבור על ירידה במסוכנות הווירוס חביבים, אבל 3 מתוך 1000 חולים יגיעו לאשפוז ולאור תחזיות המומחים זה לא נראה טוב. אז מה באמת נשאר לנו חוץ מקצת תרופות, קריטריונים ריקים, מעט חיסונים ומזל? נכון, חכמת ההמון. המון הוא כמו מקל המחודד משני קצותיו. מצד אחד המון יכול להיות קל דעת ולא יציב, אבל מצד שני גם חכם ובעל אינטואיציה בבחינת "קול המון כקול שדי".
את חוסר התבונה וקלות הדעת ראינו גם ראינו בתקופה האחרונה. בהתקהלויות, חגיגות השנה האזרחית, בבהלת הטיסות לחו"ל ובעיקר בסירוב להתחסן ולחסן את הילדים. עתה כאשר החומה נמצאת ממש מול המצח בקו העיניים וכאשר גל הצונאמי מוחשי מתמיד, יש לקוות כי המנגנון החכם יותר של ההמון יתחיל לתקתק ויפה שעה אחת קודם.
הממשלה לא תעשה את העבודה עבור הציבור הישראלי, אבל הוא יכול וחייב לקחת אחריות קולקטיבית ואישית על המציאות ובעיקר על התנהלותו. פה ושם יש לכך סימנים ונקווה כי כלל האצבע שאומר שעם הטלת האחריות האישית מגיע שינוי התנהגותי, יפעל גם בהקשר הנוכחי. יש לכך אי אלו סימנים מעידים אבל עדיין לא מובהקים. מה שברור הוא כי מדובר בקרש ההצלה האחרון שעוד נותר בישראל, שהפכה ממדינה מובילה בעולם המערבי (להבדיל מהמזרחי) במאבק בקורונה לעוד אי שנשטף בזרם הכללי.
