זה הברור מאליו. הברור מאליו הוא האשם בכל מה שמשתבש בפרק ב'. בפרק א', זה ברור מאליו שמה שמותר לילד אחד, מותר גם לילד אחר. אם למשל מותר לשכב על המיטה של ההורים, אז בפרק ב' זה יכול להרגיש נורא מוזר. סכין מלוכלכת על השיש למשל, היא אחד הדברים הכי מעצבנים שיש. אבל אם הילד שהשאיר אותה לא שלך, תכפילי את העצבים בעוד כמה אפסים. כשהילדים שלך רבים ביניהם ובא לך לצרוח, זה רק עולה עוד שלב או שניים, אם הילדים אינם שלך. אם אחד שלך ואחד לא – זה כבר שלב בסולם אחר, לא מוכר, מסוכן הרבה יותר.
באחת הקבוצות שאני חברה בהן בפייסבוק, חזרה תהייה אחת כל הזמן: "הילד שלו משתעל. אני בהריון. יש לנו ילד משותף בן שנתיים. אני לא מבינה למה הילד שלו צריך לבוא אלינו כשהוא חולה. יש לו אמא". אני מנסה לפעמים לדמיין לעצמי מחשבה כזאת בפרק א'. זה הרי לא היה עולה על הדעת! איזו אמא תחשוב שמכיוון שהיא בהריון או מכיוון שיש תינוק קטן בבית, הילד הבוגר החולה לא יכול להיות בבית? הקורונה רק הפכה את השאלה הזאת לגיטימית לכאורה והיא חזרה על עצמה בווריאציות שונות אינספור פעמים.
בכל פעם שקראתי שאלה בסגנון הזה, נזכרתי איך לפני שלוש שנים הבת שלי חלתה נורא. לא יכולתי להפסיד ימי עבודה ומי שנשאר איתה בבית, היה נדב. כשהיא הקיאה, מי שטיפל בה היה האיש המופלא הזה. הוא לא שאל את עצמו אם זה הגיוני שהיא מפריעה לו ביום עבודה והיא אפילו לא שלו. הוא לא שאל את עצמו אם הוא יידבק ממנה. הוא טיפל בה בדיוק כפי שהיה מטפל בילדים שלו.
אני חושבת שאם יש משהו שעזר לנו לבנות את האופרציה הזאת, זו דווקא הבחירה שלנו להיות משפחה עד הסוף. כלומר, להתחייב זה לילדיו של זה טוטאלית. להתחייב עבור צורכי הבית טוטאלית. זה לא נוח לגדל יותר ילדים ממה שילדת. זה לא נוח להכין יותר אוכל ולעשות יותר קניות ולסבול מיותר מחלות. אבל אם אחד הילדים חולה, זאת הבעיה של שנינו. אנחנו לא מתנהלים מול הילדים "שלו" או "שלי". הם "שלנו".
אם אתם עומדים בפני ההחלטה לגור ביחד, או שאולי אתם כבר בעיצומו של משבר, תשאלו שאלה אחת פשוטה: בא לי שיהיה ברור מאליו שכל זה שלי? כי אם זה לא ברור לכם מאליו שזה הבית שלהם, אז לא חייבים. אבל אם כן, אז חייבים עד הסוף. אי אפשר לעשות חצי עבודה, אי אפשר להיכנס חצי. אל תציבו תנאים מהסוג הזה. אף אחד לא אוהב שלא נותנים לילדים שלו מקום. אל תהיו אלה שלא נותנים לילדים בני הזוג את המקום. זה יפרק את הזוגיות מהר יותר משתוכלו ללחוש "פרק ב".
תהיו חכמים. לאף אחד החיים לא עוברים תמיד "נוח". לכולם יש משברים וגם לכם יהיו, ואל תצפו שיהיה אפשר להיות בזה רק כשזה נוח משום שבאיזשהו שלב, אני מבטיחה לכם, שלא יהיה נוח.
אולי זאת לא תהיה קורונה, אולי זאת תהיה רק שפעת.
