בוקר יום רביעי, כל הלילה סערו רוחות עזות. הערב מדליקים מדורות. קבוצות הוואטסאפ סוערות מוויכוחים ערים בין מי שחושבים שההצגה חייבת להימשך ומדליקים מדורות כרגיל למי שחושבים שכדאי להדליק מדורה קטנה ולמי שחושבים שצריך לבטל לגמרי. במהלך הבוקר נציבות הכבאות וההצלה מוציאה הנחיות לקיום מדורות מצומצמות או ביטול מדורות במקומות מסוימים. גל של ביטולי מדורות נרשם בארץ. לא לוקחים סיכון.
ההיסטריה מורגשת באוויר היטב. עבר רק שבוע מאז אסון השיטפון, והעצב והחרדה לא מרפים. עצב על אובדן מיותר של עשרה ילדים יפים, וחרדה מפני העתיד וגם מפני עצמנו. ביום שני אזרתי אומץ ושאלתי את נעה, בתי בת ה־18, שאלה שלא רציתי לשמוע את התשובה עליה: "אם יציעו לך לצאת לטיול הכנה למכינה בתנאים של מזג אויר סוער, תצאי או תסרבי?". היא ענתה שתצא. שיערתי שזו תהיה התשובה.
ואז שאלתי את עצמי אם נורות האזהרה שלי היו נדלקות לפני טיול כזה. עניתי שוודאי. אני חוזת אפוקליפסות ידועה. אך האם גם הייתי מונעת ממנה לצאת? הייתי מנסה, אבל מן הסתם לא מתעקשת יותר מדי. וזו הנקודה: אנחנו רגילים לדבר על תרבות ה"סמוך" אחרי אסונות, והתרבות הזו מפנה את האצבע המאשימה כלפי מי שמבקש מאיתנו לסמוך עליו, ואומר שיהיה בסדר אף שאין בסיס סביר להניח שיהיה בסדר. אבל אני רוצה לדבר על התרבות שלנו, הסומכים.
תרבות ה"סמוך" היא בראש ובראשונה הבעיה שלנו. כי הפכנו להיות מין סומכים שכאלה: סומכים על המדינה ועל הצבא ועל המכינות האיכותיות ועל העומדים בראשן ועל המדריכים בתנועות הנוער ועל המורים בבית הספר. אנחנו סומכים אף שאין לנו סיבה מבוססת לסמוך. אנחנו סומכים אף שיש לנו אינטואיציות ותחושות ופרספקטיבה שמאפשרת לנו לנתח סיכונים. הנטייה שלנו לסמוך לא מגובה בניתוח מדעי. אין לנו נתונים שבאמת מגבים את ההיסמכות הזו.
האם הייתי מונעת מנעה לצאת לטיול? כן, אבל לא הייתי מתעקשת: כי הייתי חושבת שאני סתם היסטרית, כי לא יכול להיות שיוציאו טיול בלי תיאום והיוועצות, כי זו מכינה מכובדת, כי הם מנוסים ולא טיפשים, כי יש עוד הורים כמוני ששולחים, ומבינים דבר אחד או שניים, וכי המכינה בטח ערוכה לתוכנית חלופית לטיול. הכול יהיה בסדר, אני צריכה פשוט לסמוך.
וכמה פעמים התווכחתי עם עצמי בוויכוחים כאלה, למשל ביציאה למסע פסח של בני עקיבא שחל ביום שרבי במיוחד, ניסיתי להבין איך לוקחים אלפי ילדים לטיול ביום כזה ונרגעתי כשהבן שלי לא הרגיש טוב ולא יצא למסע.
זה קיים גם בהתייחסות אל הצבא, שתמיד עושה רושם של הדבר הכי צודק ונכון וחכם שקיים פה, ואם שולחים ילד לצבא אז הצבא עושה הכול כדי להגן עליו, ואם הוא נפגע אז מושיטים לו יד לעזרה. ואז מתגלים הסדקים. שומעים על חיילים שנמצאים בשירות וחסרים להם תנאים אלמנטריים של מזון וציוד, וחיילים במלחמה שחסרים להם ציוד לחימה ואפודי מגן, וחיילים שנפגעו ונפצעו ונמצאים במסכת של ויכוחים מול רשויות הצבא ומשרד הביטחון כדי להיות זכאים לשיקום ופיצוי, וחיילים שיצאו לקרב ונפלו והממשלה לא עושה הרבה כדי לנסות להחזיר את הגופות שלהם. ההבנה שאנחנו סומכים יותר מדי ממשיכה לחלחל.
המשפט המדוקלם היטב "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך" הוא כבר לא אקסיומה. הוא משפט שיש להוסיף אליו את השאלה: האומנם? וזה נכון לכל מפקד וסמכות: בצבא, במכינה, בתנועות הנוער, בבית הספר.
למרות הספקות שמתגנבים לנו ללב אנחנו סומכים ונותנים לילדים שלנו להמשיך הלאה, כי זה כוחו של הגלגל ושל ההרגל. השאלה היא אם מכאן והלאה נדע להבחין בין ספקות קטנים לסימני שאלה ענקיים. אם נדע לשאול שאלות ולא נירגע כשיאמרו לנו "יהיה בסדר".
