הפרק הראשון בסדרה של צופית גרנט "ללא גבולות" ששודרה אמש (ב') בחדשות 13, מצביע על סדרה מבטיחה שהולכת להביא למסך שורה של יצירות עיתונאיות מרתקות, אך מעבר לכך – חשובות, מלמדות ומחדשות.
אמש נחשפו הצופים להצטרפותה של גרנט למבצעי ארגון "להב"ה" בראשות פעיל הימין בנצי גופשטיין. בכתבה צולמו השיחות עם גופשטיין עצמו ועם יתר פעילי הארגון, כשחלקם בהחלט אמרו משפטים קשים לאוזן הישראלית הממוצעת. גרנט – שאינה מוכרת כאשת ימין – התעמתה, הקשתה והתווכחה אבל הקשיבה. וזהו חידוש גדול.
נראה כי אנו חיים בעולם עיתונאי בו גבולות השיח נמתחים עד לקצה, החל מח"כים קיצוניים שמבזים את צה"ל וסמליו והם מוזמנים לאולפן דרך קבע, דרך מתן נימוק אישי וסלחני לביצוע פיגוע טרור רצחניים ועד לראיונות עם צעירים במזרח ירושלים שאומרים בגלוי כי רצונם להעיף את היהודים מכאן ואין יהודי טוב. בעולם כזה בו כל קול ראוי לבמה, הביאה לראשונה גרנט גם קולות אחרים שאף פעם לא ניתנה הזדמנות אמיתית פשוט לשמוע אותם.
כתבה על להב"ה אין פירושה הסכמה עם אנשי הארגון או תמיכה בהם, אלא ניתוח עיתונאי והצצה למה שיש מעבר לאירועים חריגים שמדווחים לעיתים בחדשות.
עם זאת, בשמאל זעמו על פרסום הכתבה. "יח"צ ללהב"ה", זעק אמש יריב אופנהיימר, בעוד אחרים כינו את גרנט "מכשירת להב"ה". אבל הבחירה לשדר פרק כזה, על כל מורכבויותיו, היא אות כבוד לערוץ 13. יש מי שרוצים שהתקשורת אולי תחנך את הציבור, תציב לו סדר עדיפויות ערכי ותגדיר לו את גבולות הלגיטימיות. בערוץ 13 בחרו באופן מכובד יותר: להניח לציבור את המציאות על השולחן, ומכאן כל אחד יחשוב בעצמו.
אם כך יראו הפרקים הבאים בסדרה, גם נלמד דברים שלא ידענו וגם נפעיל את יכולת המחשבה לעצמנו. וזה מבורך.
