"הצניחה הדרמטית במספר הניגשים לבחינות הבגרות במדעי הרוח בכלל ובספרות בפרט היא כבר בגדר מפולת", כתבה שירה קדרי-עובדיה ב"הארץ" בסוף השבוע. כמי שהיה במשך שנים לא מעטות חבר בוועדת מקצוע הספרות לבתי הספר התיכוניים, העובדה המרה אינה מפתיעה אותי. למרות מסירות רבה, מאמצים וכוונות טובות של אנשי המקצוע במשרד החינוך, אחד מתפקיד הוועדה המשמעותיים היה לקבוע את הצמצום הפחות מזיק בתוכנית הלימודים.
יש לשער שמגמה מעציבה זאת נובעת מהשילוב הבא: ירידה רבה בהתעניינות התלמידים במקצוע הספרות; קושי גדל והולך של המורים להתמודד עם ירידה זאת; הביקוש הרב בשוק העבודה לבוגרי מקצועות ריאליים; ושינוי בסדרי העדיפויות התרבותיים בחברה הישראלית. דומני שהטעות המרה היא התחושה שהמפולת הספרותית היא בעיה לא משמעותית בתמונה הכוללת של החינוך. יתרה מכך, עדיין לא הובן עד הסוף עד כמה בעיות יסוד בחברה הישראלית קשורות באופן ברור וישיר עם הבורות בתחום מדעי הרוח בכלל והספרות בפרט.
כוונתי כאן בעיקר לשיח המתנהל בקרבנו. שיח זה לקוי ומוגבל במקרים רבים מנשוא. החל משיחות פרטיות ואינטימיות ועד כמובן לשיח הציבורי, הפוליטי והתקשרותי. איני חושב ששיח מוגבל יכול להיות מנותק מעולם התודעה והמחשבה. כשאנשים מדברים באופן פשטני ובוטה, יש לשער שבדרך כלל אף מחשבתם הולכת ומתרגלת לכך. כשמשתמשים בפחות מילים ומושגים ממילא מדייקים פחות ואף מאותגרים הרבה פחות מבחינה מחשבתית.
המרחב התרבותי הוא הכרחי לשמירת הזיקה עם מקורות השפה ומכמניה ועם רעיונות ותחושות שחדרו במשך דורות לתוך העברית המדוברת והנכתבת. הזדמן לי לאחרונה לשוחח עם שני מורים מסורים המלמדים בחטיבות הביניים. במידה רבה שכבת גיל זאת היא הקובעת את הכיוון הלימודי והתרבותי לשבט או לחסד. התרשמתי מהם שיכולת הביטוי של רוב התלמידים לקויה ומוגבלת.
לעיתים נראה מגוחך לפנות לחומר הלימודים הקבוע כאשר הנער או הנערה שמולך מתקשים להעביר את תחושותיהם בצורה ממצה ומשכנעת בנושאים הקרובים ביותר לחייהם. אחד המורים החליט לפתוח כל אחד מהשיעורים בדיון פתוח שבמהלכו תלמידים יציגו תחומים שמעניינים אותם וישתפו את חבריהם בחוויות שלהם על פי בחירתם. אחת הדוגמאות הבוטות לכך היא כאשר נערים ונערות מתבקשים או מצופים לקרוא בקול קטע מהמקורות או מהספרות. במקרים רבים הם משבשים לגמרי את המילים ונתקלים במחסומים רציניים מבחינתם.
אנו טועים לחשוב שלימוד ריאלי יכול לכסות על ערוותנו. אין לי ספק שמהנדס טוב יותר הוא זה שגם ידע ספרות וממילא יהא מסוגל להתבטא בחופשיות, ורופאה טובה יותר תהיה זאת שמכירה את הרגש האנושי העמוק מתוך שירה איכותית. אין כמו הספרות במיטבה לבטא את הרבדים העמוקים ביותר באישיות שלנו, ואין כמו הספרות במיטבה להיות ביטוי נאמן לייחוד של כל אחד ואחת. ההתרחקות של החברה בכלל והנוער בפרט מהספרות היא אינה רק "חור" בהשכלה, אלא קרע נפשי ותודעתי. אך גם מבחינה תועלתנית אין זה מקרה שחברות של טכנולוגיה מתקדמת מחפשות יותר ויותר אנשים שלא רק מצטיינים בתחום הריאלי, אלא גם מסוגלים לחשוב באופן מקורי ופורץ דרך, ולהשתמש בדמיון האנושי כפי שהוא בא לביטוי ביצירה ספרותית.
השיח הפרטי והציבורי לא יתוקן בלי חשיפה רבה יותר ליצירות ספרותיות חשובות. היה ראוי לפתח במהירות שיעורים קבועים של דיבייטינג (שיח ושיג), ובכך להרגיל את התלמידים לפתח תרבות מועילה ומכובדת של דיון וויכוח, ובניית מערכת של נימוקים ומסקנות. הזמן שיוקדש לפיתוח יכולת השיחה והדיבור שווה יותר מהרבה דברים אחרים הנעשים בבתי הספר בשם תוכניות כאלה ואחרות. ובשביל לדבר היטב ולחשוב לעומק צריכים המורים והתלמידים לקרוא וללמוד ספרות הרבה יותר ממה שמצוי עתה. אני מעז אף לומר שלימוד נכון של מקצוע ספרות יהא המקום הטבעי לעורר דיונים ערכיים ומוסריים חשובים ביותר.
