טלו קורה – גדולה במיוחד!
ההורים ברחבי הארץ זועמים: למשרד הבריאות, הם אומרים, לא אכפת מהילדים שלנו. הנה, עד שרווח לנו קצת עם מתווה הכיתה הירוקה, שאפשר לילדים במקומות שרמת החיסון בהם גבוהה מ-70 אחוז ללמוד בכיתה פיזית, ולא בזום – בוטל המתווה בראשית השבוע. מלכתחילה, הגבלת המתווה לכיתות שבהן יש 70 אחוז מתחסנים הייתה לצנינים בעיניהם. הם כעסו על המדיניות שגורמת לילדים שחוסנו לסבול בגלל אלה שלא חוסנו. ושרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, שלא מחמיצה שום הזדמנות לעמדות פופוליסטיות בתקווה שאלה יקנו לה מעמד פוליטי גם בקדנציה הבאה, מתייצבת לימינם. גם לשיטתה, מערכת הבריאות מפקירה את הילדים. למה יכול כל המשק להמשיך ולפעול, ורק מערכת החינוך מעמיסה על עצמה מגבלות מיוחדות?
למה באמת? שאלה טובה. אבל מי שיבחן את הדברים ביושר, ימצא גם תשובה די פשוטה: אחוז המבוגרים שחוסנו בישראל גבוה פי כמה מאחוז הילדים והנערים, צרכניה של מערכת החינוך. בשעה שמעל גיל 40 חוסנו בשלוש מנות (שהוא המקנה, במצב הנוכחי, את רמת המוגנות המקסימלית) יותר מ-60 אחוז מהאוכלוסייה, ורמת המתחסנים לפחות בשני החיסונים הראשונים מגיעה ליותר מ-80 אחוז – הרי שבקבוצת הגיל של 15-12 חוסנו בשלוש מנות פחות מ-10 אחוז, ובשתי מנות רק כ-50 אחוז. ואילו בקבוצת הילדים בגילאי 11-5 חוסנו במנה אחת רק כ-20 אחוז, ובשתי מנות – קרוב לשמונה אחוזים (הקבוצה הזו עוד לא הגיעה לשלב החיסון השלישי).
נכון שחיסון הנערים והילדים גם התחיל מאוחר יותר, בשל בדיקות ממושכות יותר להתאמת החיסון לגילם ולגוף הקטן והפגיע יותר שלהם. אבל מי שרצה, כבר יכול היה לחסן את ילדיו הבוגרים, מגיל 12 ואילך, בחיסון שלישי, ואת הילדים הצעירים לחסן לפחות בשניים הראשונים. הרוב הגדול של ההורים הצביעו ברגליים: אחוז חיסוני הילדים והנערים נשאר נמוך למדי, לפחות עד השבוע.
זו בדיוק הנקודה שעושה את ההבדל בין מערכת החינוך לשאר ענפי המשק. הציבור המבוגר ברובו מחוסן, ולכן הסיכון לתחלואה קשה קטן יחסית. גם כך, מדיניות הממשלה בהחלט מגבילה את הלא מחוסנים, בכך שהיא מונעת ממי שלא התחסנו (חסרי תו ירוק) את הכניסה להרבה מאוד מוסדות ציבור. לעומת זאת, אחוזי הדבקה מטורפים של זן האומיקרון, שיפגשו ילדים לא מחוסנים, יביאו תוך זמן קצר לא רק לצורך לסגור ממילא את רוב הכיתות ופעילות המערכת, אלא גם ידביקו את הילדים במחלה שפגיעתה בלא מחוסנים אינה זניחה כלל (אפילו כשמדובר בילדים; נתוני משרד הבריאות מצביעים על כך שאחד מכל 150 ילדים שנדבקו בקורונה אושפז בסופו של דבר), מה גם שהם עלולים לסבול מההשלכות ארוכות הטווח של הקורונה.
אז אכן, ילדי ישראל הוזנחו והופקרו. אבל האמת המרה היא שלא הממשלה ומערכת הבריאות הפקירו אותם, אלא דווקא הוריהם. מרוב חששות מוגזמים מהחיסון, הם חשפו את הילדים לסכנה גדולה בהרבה, מצד המחלה עצמה. מערכת הבריאות מנסה עכשיו לבלום את תוצאות המדיניות המופקרת של ההורים, בעוד שרת החינוך דווקא מעניקה להם גיבוי.
אבל האמת היא, שאולי דווקא ראוי להשוות את מערכת החינוך לשאר ענפי המשק. אדרבה, שיופעל התו הירוק גם בגני הילדים ובבתי הספר, ורק ילד שחוסן במלוא החיסונים שיכול היה לקבל עד לשלב זה, יזכה ללמוד יחד עם חבריו. אם יש משהו שצריך ללמוד מימי המגפה הוא הצורך להפסיק לרצות כל הזמן את החלקים המופקרים של החברה, ולנקוט במדיניות שמתגמלת לטובה את האזרחים השותפים לאחריות ולערבות ההדדית.
ריב ומדון
ציור של האמן דוד ריב הוסר מהמוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, בהוראת ראש העיר, כרמל שאמה הכהן – והארץ גועשת. שוב דיבורים על סתימת פיות, צנזורה פוליטית, וכמובן: חורבן הדמוקרטיה. כמי שרואה את עצמו מחשיב מאוד את הדמוקרטיה ואת השיח הדמוקרטי, אני מבקש, במחילה, שלא להתרגש יותר מדי מהמחאה ומקולות הזעקה.
בואו ננסה לחשוב מעבר לקלישאות המופרחות לאוויר על 'חופש הביטוי' ו'חופש האמנות'. למה בעצם כל כך חשוב לשמור על חופש הביטוי? תשובה: כי אחרת לא תיתכן שיחה חופשית בין בני אדם, והיכולת לשמוע מגוון של דעות, ובכך לעצב תפישת עולם אישית ומדיניות ציבורית מושכלות יותר, תאבד. ולמה מוגדרים 'חופש האמנות' ו'החופש האקדמי' כערכים נפרדים מ'חופש הביטוי' הכללי? כי ההנחה היא שאנשי אמנות ואקדמיה מקיימים שיח ברמה גבוהה יותר מזה של סתם בני אדם מן היישוב, ועל כן ראוי במיוחד לשמור על חופש הביטוי שלהם.
עכשיו נבדוק האם ההנחות האלה אכן מתקיימות במקרה המסוים שלפנינו, היצירה המסוימת של דוד ריב. כולנו כבר יודעים מה יש בה: ארבעה ריבועים; בשניים מהם מצויר יהודי חרדי נושק לאבני הכותל, ובשניים האחרים מופיעות כתובות: באחת 'ירושלים של זהב' ובשנייה 'ירושלים של חרא'. רוצה לומר: חשבתם שירושלים היא של זהב? דעו לכם שהיא בעצם של חרא!
זו רמת שיחה של גן ילדים. יתכן שגם ילדים בכיתות הנמוכות של בית הספר עוד היו מרשים לעצמם לטעון טיעונים ברמה דומה. אבל ברור לגמרי שאין ביצירה הזו את אותה רמת שיח עמוקה ומיוחלת שבגללה אנחנו מעוניינים להעניק לאמנות חופש גדול וייחודי אף יותר מכלל חופש הביטוי. למעשה, גם אין בה את אותה החלפת דעות רצינית, שיכולה להשפיע על רמת הידע והשיח של כולנו. מי שמתבונן ביצירה של ריב סביר שלא ישקע במחשבות מעמיקות על מצבה של ירושלים, ומה גרם לה להיות כזו. רוב הסיכויים שהוא פשוט יתעצבן, ובצדק, מעצם הטחת העלבון בבירה, קל וחומר מקישור החרא לציור החרדים הנושקים לכותל. כאילו בגללם הפכה ירושלים הזהובה לחומה.
למען האמת, נראה שלפרובוקציה הזו בדיוק כיוון האמן. אבל למה כולנו צריכים לשרת ולממן את מחרחרי המדון? הרי ברור שאדם שהיה נכנס למוזיאון וצועק 'ירושלים של זהב? ירושלים של חרא!' היה מוצא מן המוזיאון על ידי אותם שומרי חותם שמקדשים עכשיו את הציור של ריב. אז למה כשהקריאה הפרובוקטיבית עוברת מן הפה לבד ונתלית על הקיר, היא הופכת בהכרח ליצירת אמנות שכולנו צריכים להתבטל בפניה?
נכון שגם אם מקבלים את הטיעון האחרון, נשארנו עם השאלה המכרעת: מי יקבע מה בגדר אמנות ומה בגדר דיבור פרובוקטיבי, והאם מתן ההרשאה לקבוע מותר ואסור לא ייצור מדרון חלקלק שבו גם דברים שפותחים דיון ציבורי עמוק יצונזרו על ידי פוליטיקאים שפשוט לא יאהבו את המסר? מצד שני, כדאי גם לזכור שבכל פעולת עריכה או ניהול מוסד תרבות – של עיתון, של מהדורת חדשות ברדיו, של תערוכה, או ניהול אמנותי של תיאטרון – יש ממד של צנזורה. עד לעידן הדיגיטלי המקום לעולם לא היה בלתי מוגבל, ותמיד היה צורך להחליט מה הדברים שיבואו לידי ביטוי, ובאיזה אופן, ומה לא? האם שיקולי העריכה האלה הם תמיד מקצועיים בלבד?
יתר על כן: העידן הדיגיטלי אכן פתח את האפשרות להציג, ברשתות החברתיות, כל דבר: כל מחשבה, כל צילום, כל הצגה, וכל אמצעי ביטוי אחר. הניסיון לימד אותנו שהדמוקרטיה הכמותית הזו פוגעת, בסופו של דבר, באיכותם של החיים הדמוקרטיים. ראשית, גם בעידן הדיגיטלי אין שוויון הזדמנויות לכולם, כי עדיין יש עורך וצנזור. זהו האלגוריתם, שהקריטריונים שלו עוצבו בידי אדם, והוא מחליט מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.
מעבר לכך, התכנים הבולטים ברשתות הם דווקא התכנים השליליים: הדיבור הבוטה והגס, השיימינג והביטול המוחלט של היריב. לא במקרה, לא מעט אנשים האמונים על החיים הדמוקרטיים – אנשי רוח, עיתונאים, אנשי תרבות ומשפט – הולכים ומסכימים שיש צורך לשים סייגים על החופש המוחלט, כביכול, של הביטוי ברשת. ומה שנכון ברשת, נכון בוודאי באמצעי הביטוי העתיקים יותר.
שורה תחתונה: מן הראוי שאותו אמון הניתן למערכת האחראית על הבחירות האמנותיות, יינתן גם למערכת הציבורית האחראית על שמירת נורמות ראויות של שיח ציבורי. או במלים פשוטות: ההנהלה הציבורית של המוסד המדובר, במקרה הנהלת מוזיאון רמת גן, היא שצריכה להחליט האם יצירה מסוימת חורגת מנורמות של שיח ציבורי ראוי, ולכן מקומה לא יהיה 'בבית ספרנו'. במקרה האחרון, ההנהלה הציבורית אישרה את הצגת הציור, ולכן ראש העיר לא היה צריך להתערב. אבל מי שהסתמך במקרה האחרון על החלטת ההנהלה הציבורית, ראוי שיכבד אותה גם כשאינה נוטה לשיטתו.
