בסופרמרקט אני עומדת עם עגלה עמוסה, התורים בקופות היום לטובתי, אדם או שניים בכל קופה. כשמגיע התור שלי מישהי מגיעה ומבקשת ממני להיות לפניי, יש לה רק שתי שקיות מלאות. אני מסתכלת מסביב, הקופות זורמות היא יכולה לחכות בקופה אחרת כמו שאני חיכיתי, מצד שני, היא מבוגרת ממני ואין לה הרבה דברים. מצד שלישי, אני עושה את זה לא מעט, ונותנת לאנשים לעקוף בשביל משהו קצר. אבל היום, מסיבותיי, זה לא התאים. אמרתי שאני מצטערת אבל לא. את מטר הברכות שלה עלי אני אחסוך מכם אבל הכי חשוב היה שבסוף היא אמרה "ועוד את דתייה! ממך ציפיתי שתוותרי".
חשבתי מיד על סיפור חיים ולדר, זה אומנם לא קשור באופן ישיר, אבל הסיפור הזה בראש שלי כל היום. חשבתי על חינוך שיש בו המון ריצוי, המון ציפייה לוויתור. ויתור על רצונות אישיים, פרטיים, אינסטנקטיביים, בשביל משהו גבוה ונשגב יותר, בשביל אדם אחר, בטח מבוגר ורם מעלה ממך. במקום ש"בטל רצונך" הוא ערך (אומנם כלפי אלוהים, אבל אימון השריר הזה מחזק אותו כאפשרות קלה להתבטל גם בפני בני אדם), צריך להיות מודעים לכך שהתבטלות יכולה ברגע להתחלף ברמיסה וניצול.
בשביל להשיב את השלום על כנו אפשר להתנצל, גם במקום שאת לא חושבת שאת צריכה להתנצל בו, או לוותר גם במקום שאת מרגישה שזה לא נכון. אבל המחיר של זה יכול להיות גבוה, ואם זה הופך אצלך להרגל, המחיר יכול להיות גבוה מאוד. לא רק המחיר שאת משלמת, אלא זה יכול גם להשחית את מי שמולך, כיוון שגם בלי שהוא התכוון הוא נהפך למנצל.
אני מכירה את המסע העדין מריצוי לעמידה על שלך, צריך לב חזק בשביל זה. להסכים להתעמת, להסכים שאנשים חשובים, או אנשים שחשובים לך, לא יהיו מרוצים ממך. זה לא קל, בטח לא לילדות בחברה שבבסיס שלה מחנכת לוויתור.
כשהייתי נערה, גן העצמאות בירושלים היה המקום המפחיד שמישהו יכול לקפוץ עליך מהשיחים, כבר מזמן שניצול והטרדות קורים באחוזים גבוהים הרבה יותר על ידי מישהו מוכר, בן משפחה, אולי אפילו דוד אהוב.
לניצול יש הרבה פנים, כך מתברר יותר ויותר. אציג מספר אופנים שונים של ניצול שעלו לי לאחרונה.
האופן הקלאסי הוא ניצול של חולשה. ילדים חלשים, מוחלשים, תמימים, או מרצים, שייקח להם זמן להתעשת ואולי אפילו שנים ארוכות להבין מה קרה להם. אולי עד אז יחול חוק ההתיישנות הרגשי, תהיה תקוות התוקף, והם לא יבואו לדרוש את עלבונם מבושה.
אופן הפוך הוא לגשת דווקא לחזקים, לילדים המובילים ולתת להם תחושת אישור ומיוחדות. "הנה, הרב הכריזמטי, המרצה המדהים, בוחר דווקא בי מכולם, מסמן אותי כנבחר, מקרב אותי אליו".
אופן אחר הוא לנצל חוב. כשאדם מרגיש בעל חוב הוא יהיה מוכן להיות בסיטואציות מטרידות ומנצלות כדי לפרוע את החוב הזה. פעם סיפר לי מישהו שבישיבה שהוא למד בה לפני הרבה שנים, הוא ועוד נער היו מועמדים לעוף מהישיבה בגלל איזו התנהגות מופרעת בפנימייה, הם כבר ארזו את החפצים שבחדר וההורים שלהם חיכו להם למטה עם האוטו מונע. הרב הזמין אותם למשרד שלו לשיחת נזיפה שהסתברה מהר כשיחת "סגירת עסקה". הם נשארו בישיבה וההורים הסתובבו וחזרו הביתה שמחים על הנס שקרה לילדים שנשארו ללמוד בישיבה. במקרים מניפולטיביים במיוחד יכול התוקף ליצור חוב ולהחזיק בך כבעל חוב או סוד, ומה לא תעשה בשביל שהסוד הזה לא יחשף.
באופן אחר, שברוח הדברים אני קוראת לו "ילדים מרגישים על עצמם", התוקף ניגש דווקא לילדים או הנערים שאינם "תמימים", אלה שמרגישים בעוצמה רגשות שנחשבים אסורים, ונותן לגיטימציה לרגשות האלה שהם בריאים וטבעיים, והנה, אפילו הוא, הרב המחנך, מרגיש אותם.
יש עוד אופנים מורכבים שמנצלים בעיקר את המיניות. לילדים צעירים אין הון או כבוד או דבר שאפשר לסחוט מהם חוץ ממיניות, ולכן מיניות היא קלף חזק ומטבע יציב שאפשר לסחור אתו. תמיד תהיה כרוכה בו בושה, אשמה, סוד ובלבול, חומרים שתוקף יכול לגייס לטובתו.
למרות כל המאמצים לשינוי פני הפרט והחברה, אני מאמינה שהחומרים האלה חזקים בטבע האדם ולא יתפוגגו כל כך מהר והסיכוי שניפגש איתם גבוה. אין הרבה אנשים, גברים ונשים כאחד, שלא חוו בחייהם אינטראקציות עם מישהו מבוגר או חזק מהם, שם נוצלו באופן זה או אחר. אולי אם נפרוט את אופני הניצול באוזנינו ובאוזני הילדים שלנו נוכל לתת להם כוח.
