במאמר הקודם עסקנו בעיקרון העליונות האסלאמית על כל הדתות האחרות, ובמצוות הג'יהאד שמטרתה להוציא לפועל את שליטת האסלאם על כל דבר אחר. אלא שבתולדות האסלאם היו ועדיין יש מקרים שבהם הכופרים חזקים יותר מיכולתם הצבאית של המוסלמים, ואינם מאפשרים למוסלמים לכבוש את ארצותיהם. מה על המוסלמים לעשות? האם עליהם לצאת למלחמה שבה הם יובסו וייחלשו? האם על החברה האסלאמית להתאבד על מזבח פריסת האסלאם על ארצות הכופרים?
כלל 2: ההכרח מתיר את הדבר האסור – الضرورات تبيح المحظورات
התשובה היא: לא. במקרים שבהם נתקל המוסלמי – הפרט, הקבוצה והאומה – בחומה בצורה שאיננה מאפשרת לו לקיים את מצוות הפצת האסלאם וקיום מצוותיו הוא יכול לאמץ את הכלל: الضرورات تبيح المحظورات – "ההכרח מתיר את הדבר האסור". כלומר, אם המצב קשה ואין למוסלמי ברירה, מותר לו בדיעבד לפעול שלא על פי כללי האסלאם ומצוותיו, לקבל את קיומו של הכופר החזק והמסוכן, להגיע איתו להסכם שלום זמני, וזאת, גם אם הכופר משליט את עצמו על המוסלמי. כמובן, כאשר אללה ייתן למוסלמי את היכולת וההזדמנות להכריע את הכופר הוא יהיה רשאי, ואולי אף חייב, להפוך את הקערה על פיה, להפר את הסכם השלום הזמני, לחסל את הכופר, שלטונו ואת מדינתו.
הכלל הזה נלמד מאירוע בחיי מוחמד, נביא האסלאם. הוא היגר ממכה, עיר מולדתו, למדינה בשנת 622 לסה"נ, הפך תוך שנתיים לשליט העיר והכין צבא כדי לכבוש את מכה. אנשי מכה ידעו על כוונתו והקימו צבא גדול יותר וחמוש בנשק רב יותר מזה של צבא מוחמד. בשנת 628 יצא מוחמד בראש צבאו לכבוש את מכה, וצבאה יצא לקראתו. כשראה מוחמד את גודלו ועוצמתו של צבא מכה, במפגש שני הצבאות ליד כפר ששמו חודיבייה, הוא ביטל את תוכניתו לכבוש את מכה וחתם עם אנשיה הסכם שלום לתשע שנים, תשעה חודשים ותשעה ימים. בשנת 630, שנתיים אחרי החתימה על הסכם השלום לכמעט עשר שנים, יצאו אנשי מכה למסע מסחר והעיר נותרה ללא הגנה. מוחמד ניצל את ההזדמנות, פשט על העיר, שרף את כל האלילים, כפה על הנשארים בעיר להתאסלם, וכך בא לקיצו אחרי שנתיים הסכם שלום שנחתם לכעשר שנים.
מוחמד נביא האסלאם נחשב כ-معصوم – "איש שאיננו יכול לטעות", שכן אללה נותן לו "הנחיה" השומרת אותו מכל טעות. לכן, התנהגותו והתנהלותו בכל עניין ואירוע משמשות כדוגמה ומופת למוסלמים כיצד עליהם להתנהג בכל מצב. מהתנהלות מוחמד באירוע זה לומדים חכמי האסלאם שני דברים:
א. אם המוסלמי חלש מהכופר, הוא יכול לחתום עם הכופר על שלום זמני.
ב: כאשר אללה נותן למוסלמי את היכולת וההזדמנות לחסל את הכופר הוא יכול, ואף חובה עליו, להפר את הסכם השלום ולעשות לכופר את מה שצריך לעשות עד שיקבל עליו את האסלאם: ישלם ג'יזיה ("מס גולגולת") כמו בן חסות או יסתלק מארצו למקום אחר וארצו תהפוך ל"דאר אלאסלאם", "בית האסלאם".
החיים המודרניים בארצות האסלאם, ויותר מכך בארצות ההגירה, מכתיבים לסטודנטים ולסטודנטיות המוסלמים תנאים אחרים, ובשנים האחרות אף נהוג שבחלק מהאוניברסיטאות במערב שמעונות הסטודנטים משותפים לגברים ונשים
"שלום חודייביה" הוזכר כרקע לשלום שנחתם במרץ 1979 בין ישראל ומצרים, כשגם יאסר ערפאת הצדיק את הסכמי אוסלו ותוצאותיהם באמירה שאלו זהים ל"שלום חודייביה". אצלנו, באירופה ובארה"ב לא הבינו את שם הקוד לשלום זמני, ואילו בעולם המוסלמי הבינו היטב.
בישראל, עיקרון "ההכרח מתיר את הדבר האסור" מכוון את חיי המיעוט המוסלמי מאז הקמת המדינה שנכפתה עליו, ולמרות המלחמות היא ניצחה והצליחה לשרוד. על אף שעל פי האסלאם אין למדינה של יהודים זכות להתקיים, למיעוט המוסלמי אין ברירה אלא לקבל את המדינה כעובדה מוגמרת, כ"הכרח", מכיוון שהיא חזקה ומסוכן להתמודד איתה. המצב הזה מתיר למוסלמים במדינה לתפקד בחיי היומיום על פי החוק הישראלי, למרות שהם רואים במדינת ישראל ישות בלתי לגיטימית, וזאת מכיוון שאין להם ברירה.
על פי גישה זו בפרשנותו של "הפלג הדרומי" של התנועה האסלאמית, מותר למוסלמים אפילו להיכנס למשחק הפוליטי, כדי לקדם במידת האפשר את ענייני האסלאם והמוסלמים במדינה, וזאת למרות שהכנסת מבטאת בעצם קיומה את ריבונותה של מדינת ישראל. ההיתר להשתתף במשחק הפוליטי איננו מהווה הכרה בלגיטימיות קיומה "מלכתחילה" של מדינת ישראל אלא רק "בדיעבד", וההיתר ימשך רק כל עוד המצב מחייב זאת ומצדיק זאת. פעילותה של התנועה האסלאמית בכנסת נועדה לקדם את העניין האסלאמי ולקעקע את יסודותיה של מדינת ישראל, על פי החוק כמובן ועל פי עיקרון "ההכרח מתיר את הדבר האסור".
עיקרון "ההכרח מתיר את הדבר האסור" מוחל גם על עניינים אחרים הקשורים לחיי האדם, ובמיוחד בכל הקשור לענייני רפואה. כלל ידוע בהלכה האסלאמית הוא האיסור על גבר – רופא, אח, טכנאי רנטגן, מיילד – לטפל באישה ובמיוחד אם הטיפול כולל ראיית איברים מוצנעים בגוף האישה ובוודאי נגיעה בהם, וכן אסור שאישה תטפל בגבר. ההלכה האסלאמית קובעת שגבר יטפל בגבר ואישה באישה. אלא שהמצב לא תמיד מאפשר זאת, ובמיוחד במקרי חירום, ובמקרים רבים המטפל היחיד הנמצא בסביבה הוא גבר והמטופל אישה. יש חברות – באפגניסטן למשל – שבהן מעדיפים שהאישה תמות משיטפל בה גבר, אך ההלכה הנקוטה ברוב הגדול של החברות האסלאמיות היא ש"ההכרח מתיר את הדבר האסור" ובמקרה חירום גבר יכול לטפל באישה. במקרה זה רצוי שבעלה של האישה, או אישה אחרת, יהיו נוכחים בטיפול כדי למנוע "ח'לווה" ("ייחוד") של המטפל והמטופלת, אבל בהיעדר הבעל או אישה אחרת טיפול חירום מותר.
העיקרון הזה מתקיים גם במוסדות חינוך. על פי בסיס ההלכה האסלאמית אסור לגברים ונשים שאינם קרובים אלו לאלו להיות יחד במקום סגור, ובוודאי שאסור למרצה להיות עם סטודנטית שלו בחדר אחד כשהדלת סגורה ללא נוכחות אישה נוספת בחדר. אלא שהחיים המודרניים בארצות האסלאם, ויותר מכך בארצות ההגירה, מכתיבים לסטודנטים ולסטודנטיות המוסלמים תנאים אחרים, ובשנים האחרות אף נהוג שבחלק מהאוניברסיטאות במערב שמעונות הסטודנטים משותפים לגברים ונשים.
האם על מוסלמים ומוסלמיות להימנע מלימודים אקדמיים – ובהמשך מעיסוק מכובד – בגלל העירוב בין המינים הנהוג באוניברסיטאות? הדעות חלוקות. יש פוסקי הלכה באסלאם המעדיפים את הצניעות והדבקות בהלכה על פני לימודים גבוהים ועיסוק במקצוע מכובד ומכניס, ואילו פוסקים אחרים מפעילים את עיקרון "ההכרח מתיר את הדבר האסור" ומתירים במגבלות: לנסות להתגורר בחדר "חד מיני", לאכול אוכל צמחוני, להימנע מקשר לא מחויב עם המין השני, להימנע מ"ייחוד" עם מרצה, להקפיד ללבוש בגד אסלאמי (בנות בחיג'אב) ולהתפלל חמש תפילות ביום.
כדי לפתור את בעיית "הצעירים חסרי המנוח" החיים בארצות ההגירה אימץ המופתי של תימן, עבד אלמג'יד אלזנדאני, את עיקרון "ההכרח מתיר את הדבר האסור" ופיתח סוג חדש של נישואין למוסלמים החיים בארצות ההגירה
עיקרון "ההכרח מתיר את הדבר האסור" הגיע גם לתחום הנישואין. מרכיבי הנישואין המחויבים על פי ההלכה האסלאמית הם: عرض – הצעת נישואין; قبول – קבלת ההצעה; قراءة الفاتحة – קריאת הפרק הראשון בקוראן כסמל ל"סגירת" השידוך; إشهار – פרסום השידוך; والي – אפוטרופוס של הכלה (אישה איננה משיאה את עצמה אלא הגבר הקרוב ביותר אליה ממשפחתה); كتاب – כתובה (פירוט התנאים המוסכמים בין הצדדים); مهر – מוהר; مسكن – מקום מגורים; نفقة – הוצאות (שהגבר מוציא על מזונה, לבושה ובריאותה של אשתו); عدل – שוויון (במקרה שהגבר נושא מספר נשים); معاشرة – חיים משותפים מלאים.
בקהילות מוסלמיות החיות במערב קשה מאוד לצעירים לקיים את כל התנאים הללו, ובמיוחד מקום מגורים והוצאות כאשר החתן והכלה הם סטודנטים הלומדים באוניברסיטאות שונות ומרוחקות זו מזו ואף אחד מהם איננו עובד למחייתו. קשה לומר להם שימתינו עם קיום יחסים למשך שנים עד גמר הלימודים, ובינתיים הם עלולים לקיים יחסים לפני הנישואין, ובאסלאם קיום יחסים ללא נישואין הוא עבירה גדולה מאוד.
כדי לפתור את בעיית "הצעירים חסרי המנוח" החיים בארצות ההגירה אימץ המופתי של תימן, עבד אלמג'יד אלזנדאני, את עיקרון "ההכרח מתיר את הדבר האסור" ופיתח סוג חדש של נישואין למוסלמים החיים בארצות ההגירה, לא במולדת, שנקרא زواج فرند – "נישואי חברים". סוג נישואין זה כולל חלק מהמרכיבים שצוינו לעיל, מתוך כוונה להשלים את המרכיבים החסרים מיד עם סיום הלימודים של הגבר או האישה. המרכיבים המוחלים מיד הם רוב המרכיבים, כולל חיים משותפים בסופי שבוע ובחופשות, ואילו מקום המגורים הקבוע וההוצאה הכספית של הגבר על האישה נדחים עד אחרי תום הלימודים והשגת מסוגלות כלכלית.
הרעיון הזה, שהוצג לפני כעשר שנים, עורר בתחילתו התנגדות עזה בקרב פוסקי האסלאם, אך היא דעכה עם השנים כאשר הפוסקים האחרים הבינו שבמצב של "אין ברירה", על פוסקי האסלאם למצוא דרך להרחיב את גדר הדברים המותרים כדי שציבור הצעירים לא ייצא לחלוטין מהמסגרת ההלכתית ויפעל על פי הנהוג בארצות המערב.
כך, עיקרון "ההכרח מתיר את הדבר האסור" מאפשר למוסלמים להתגמש על פי צרכי החיים במישורי חיים שונים.
