ישבנו מחוץ לבית ודיברנו על כל מיני כאבים שפועמים בעולם, ואז היא סיפרה לי את הסיפור על המלך שיבי שישב פעם לבדו במרפסת הארמון, ולפתע ראה יונה לבנה מתקרבת אליו במהירות, כשאחריה דולק נשר גדול. כדי להימלט מציפורני הנשר נכנסה היונה תחת כנף בגדו של המלך, והמלך עטף והסתיר אותה בחיקו. בתוך כמה שניות הגיע גם הנשר אל המרפסת ואמר למלך: "אתה מחזיק בידיך את הטרף שלי, שחרר אותו כדי שאוכל להביא אוכל לילדיי".
המלך לא ידע מה עליו לעשות. הוא ראה את ההיגיון בדבריו של הנשר, אבל הבין גם את נקודת המבט של היונה. לאחר מחשבה הציע פשרה: הנשר יחוס הפעם על היונה, ובתמורה ייתן לו המלך בשר מגופו שלו, בדיוק כמשקל גופה של הציפור. הנשר הסכים, והמלך הניח את הציפור על כף אחת של מאזניים, והחל לחתוך חתיכות מבשרו ולהניח אותן על הכף השנייה. המלך הסיר מגופו חתיכה אחר חתיכה, אך למרבה הפלא, ככל שהוסיף המלך לשים בשר על הכף, כף המאזניים שעליה היונה המשיכה לנטות כלפי מטה. כאשר מחצית גופו הימנית של המלך כבר הייתה מונחת כולה על המאזניים, זלגה דמעה מעינו, והנשר הציע לו לסגת מן העסקה. אולם המלך התעקש שהדמעה היא דמעה של שמחה, ושהוא נכון להקריב ברצון גם את מחצית גופו השנייה.
עיניה נצצו כשהיא סיפרה את הסיפור, שנמצא בספרות החוכמה ההודית העתיקה, המהאבהארטה. בתרבות ההודית מדובר בסיפור מכונן, והמלך שיבי ידוע בשלום ובשגשוג ששררו לאורך כל ימי מלכותו. אבל אני נמלאתי אימה מול כף המאזניים שלעולם לא יודעת שובע. נחרדתי מול מה שיכול לקרות לך ברגע שבו אתה מוכן לראות באמת את הכאב ואי־הצדק של מישהו אחר.
זה קורה לנו עם צמחונות למשל. מחקרים הראו שאחד מכל שלושה אנשים שמחליטים לאמץ תזונה צמחונית־למחצה (כגון "צמחולות" או "Meatless Monday"), עובר מהר מאוד לאורח חיים צמחוני מלא, ופעמים רבות הופך לטבעוני. כי הבחירה להכיר בצערם של בעלי החיים, גם אם חושבים בתחילה להקריב למענה רק נתח קטן מתענוגות החיים, הולכת ומכבידה אט־אט על כף המאזניים. ושוב אינך יכול להתעלם מכאב העגלים הנקרעים מעל אמותיהם החולבות או מצער האפרוחים הנגרסים בתעשיית הביצים.
קשה להכיר בחוסר השוויון המובנה בתוך הזוגיות, עם הנחות המוצא התרבותיות בשאלות של יחסים בין בית לקריירה. זה מאוד–מאוד מציף. עד כדי שיתוק
זה נכון, כך אני מרגיש, גם בנוגע ליחסי גברים ונשים. קשה מאוד־מאוד להתבונן בעיניים פקוחות במסכת המלאה של ההדרה ואי־השוויון שיצרו יחסי הכוחות לאורך אלפי שנים. קשה לשמוע את התיאורים של נשים על הפחד שמתעורר בהן למראה גבר זר ברחוב, ולהבין שיש משהו מן האמת בהבחנה של מרגרט אטווד: "גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם; נשים מפחדות שגברים ירצחו אותן". קשה להפנים את תחושת ההדרה המוחלטת מכל מוקדי העניין והכוח בבית הכנסת: החל מן הספירה למניין וכלה בעלייה לתורה ובאמירת הדרשה על הבימה. קשה להכיר בחוסר השוויון המובנה בתוך הזוגיות, עם הנחות המוצא התרבותיות בשאלות של יחסים בין בית לקריירה. זה מאוד־מאוד מציף. עד כדי שיתוק. עד כדי רצון לומר, בדיוק כמו המלך שיבי, קחו את הכול – אל תשאירו ממני דבר.
רבי יהודה הנשיא לא עמד בזה. כשהעגל מסתתר תחת כנף בגדו מאימת השוחט הוא אומר לו: "לך, כי לכך נוצרת". המפרשים שואלים למה רבי לא גילה קצת יותר אמפתיה, למה לא יכול היה להניח לעגל לחיות עוד כמה שעות. אבל נדמה לי שרבי ידע שברגע שיפתח את עיניו ואת ליבו אל סבלו של העגל, שוב לא יוכל לשחוט אותו לעולם. ולכן הוא בחר לא להיכנס בדלת הזאת. לא לשאת את העדות.
רבי נענש על כך ב־13 שנים של כאבי שיניים. 13 שנים שנים שבמהלכן הוא צריך היה ללמוד לחיות עם הכאב. להישיר מבט גם לשאלות שאין להן תשובה קלה. להיות מסוגל לראות את דמעת העשוקים, ולנסות, גם אם זה אף פעם לא מספיק, להיות חלק מהפתרון.
