הגנרל האגדי ג'ורג' פטון היה אדם בוטה וגס רוח. פטון אמר שחיילים שחורים אינם מספיק חכמים לנהוג בטנק, ושחיילים יהודים מסריחים. הוא גם נהג בחייליו בקשיחות קיצונית. פטון דרש מכל החיילים לחבוש קסדות, כולל מרופאים צבאיים בחדר ניתוח, וכשביקר בבית חולים סטר לחיילים שאושפזו בגלל הלם קרב ובעט בהם. בגלל כל אלה הסתבך שוב ושוב עם התקשורת ועם מפקדיו, ובזמן הפלישה לנורמנדי מצא עצמו מפקד על מערך הטעיה של רכבי דֶמה בחוף בריטניה. אך כשהמשיכה המלחמה, המפקדים הבכירים גילו שאינם יכולים בלעדיו. פטון קיבל את הפיקוד על הארמייה השלישית, והביס את הגרמנים ביעילות ובמהירות. נחמד שיש גנרלים שמדברים יפה, אך בסופו של דבר צריך גם גנרלים שמוכנים להילחם – ושיודעים להילחם.
הרב שמואל אליהו בולט בפעילותו הנחושה למען נפגעות עבירות מין. הוא הוביל מאבקים קשים כנגד עזרא שיינברג וחיים ולדר, והשמיע קול צלול ואמיץ נגד הפוגעים ובעד הנפגעות. על כך זכה בצדק לשבחים רבים מגורמים ליברליים. אלא שאותו רב עצמו נרדף כבר שנים רבות בגלל התבטאויות שלו נגד ערבים ולהט"בים. אי אפשר להשוות את סגנונו לזה של הגנרל פטון, ובכל זאת הוא אמר דברים לא נעימים. הרב אליהו קרא לא להשכיר דירות לערבים, ובהזדמנות אחרת הוסיף שצריך "לזרוק את כל הסטודנטים הערבים ממכללת צפת". המרכז הרפורמי לדת ומדינה עתר לבג"ץ בעניינו, וזה הורה להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי. כאשר קרא לא לקנות ירקות מערבים, הגיב ח"כ מוסי רז בחריפות: "אני מצפה מהרשויות לטפל בעבריינים". העניין הוא, שלוּ אכן "טיפלו" הרשויות ברב אליהו, לא היה לנו היום מי שיגן כמותו על הנפגעים ושיילחם בפוגעים.
אין כוונתי לומר שיש כאן עסקת חבילה – שכל מי שאוהד את התנהלותו בנוגע לעברייני מין צריך לאמץ גם את דבריו בנוגע לערבים וללהט"בים. אך כדאי להסיק שתי מסקנות נכוחות מהעובדות הללו. ראשית, הרב שמואל אליהו אינו השטן. אי אפשר לומר עליו שהוא אדיש לחלשים, ואי אפשר לומר שהוא עיוור למצוקות. מותר לחלוק עליו, אך לא הגון לעשות לו דמוניזציה. שנית, השחרת פניו של הרב אליהו אינה רק מסולפת, אלא גם מסוכנת. לו הצליחו שונאיו להדיח אותו מתפקידו, היו היום בעולם יותר אומללים שאין להם מנחם. אנחנו צריכים רבנים חזקים עם חוט שדרה, גם אם לפעמים הם אומרים דברים שמעצבנים אותנו. הם היחידים שיכולים להילחם ברשעי ארץ ולהוסיף טוב בעולם.
הרב אליהו אינו היחיד שאפשר למצוא בו את השניות הזו. הרבה משבחים היום – ושוב, בצדק – את הרב אליעזר מלמד על עמדותיו האמיצות. הוא לא נרתע מפסיקות שנויות במחלוקת, ומתעקש לנהל דיאלוג בריא עם הרפורמים, כדי לשמור על אחדות עמֵנו. אך כדאי לזכור שאותו הרב מלמד פסק שיש לסרב לפקודה לפנות יישובים, וקרא לחיילים דתיים לסרב פקודה גם כאשר מורים להם להשתתף בטקס שבו שרות נשים. הוא מפגין אותו אומץ ואותו עמוד שדרה פה וגם שם, ומי שתומך בו בהתלהבות במגעיו עם הרפורמים, כדאי שיזכור לתת לו קרדיט בפעם הבאה שידבר נגד שירת נשים או בפעם הבאה שיתמוך בצעדים קיצוניים למען ארץ ישראל. לא צריך להסכים עם כל מילה שיגיד הרב מלמד, אך כדאי לזכור שהוא אינו קנאי מטורף, אלא אדם מקורי וישר. וכדאי גם לזכור כמה אנחנו צריכים רבנים כאלו, אף כשהם אומרים דברים שאינם מוצאים חן בעיני כולם.
זה נכון אפילו לגבי הרבנים הכי ליברליים. הרב יונתן זקס זצ"ל כתב פעם שהרפורמים הם "מהרסי הדת ומחריביה". הרב יובל שרלו, ייבדל לחיים, אמר פעם שנסיגה שכרוכה בהפקרת יישובים היא עילה חד־משמעית לסירוב פקודה. ייתכן שאלו היו פליטות פה, אך אני לא חושב כך. רבנים עם יושר אינטלקטואלי הולכים לאן שמובילה אותם האמת, כפי שהם מבינים אותה. הם לא עושים חשבון לימין או לשמאל, וטוב שכך.
גם שר הדתות מבין זאת. אחרי שהראשון לציון הרב יצחק יוסף יצא במתקפה חריפה נגד בן־דודי, שר הדתות מתן כהנא, קרא נציב התלונות על השופטים להדיח את הרב מבית הדין הגדול. שר הדתות עצמו שלל זאת בתוקף. "ביום שבו יסתמו לרבנים פיות", אמר, "הם יאבדו את האמון של קהל מרעיתם". והוא צודק. רוצים רבנים אמיצים? תנו להם גב גם כשהם מרגיזים אתכם.
