האומיקרון כאן ובענק. ולמרות ההיררכיה הברורה – שלפיה במקום הראשון נמצאים אלו שחלו לפני תקופת החיסונים, ובמקום השני חולי הדלתא ואני בתוכם, שחירפו נפשם בתקופת החגים, סעדו לבדם בערב החג, ולדאבון ליבם לא טעמו טעם עוגת סיום הצום – הרימו את אפם חולי האומיקרון, במקום ללכת לישון על האף. איך אתם מעיזים לקרוא לעצמכם בכלל חולים?! קודם כול, כולם חולים עכשיו, אז לא חוכמה. שתיים – מה כבר תפספסו? את סדר ט"ו בשבט המעיק בגן? ועוד שמעתי שזה לא פוגע לכם בחוש הטעם והריח – ואתם מצפים שאני ארחם עליכם? הדבר היחיד שאתם עושים טוב, זה מדבקים. וואי וואי, כולם חולים. גם מי שהיה חולה – חולה שוב.
ואנו ההורים יושבים בבית, כוססים ציפורנים ואפילו כבר לא מקווים שלא תגיע ההודעה על חולה מאומת שהגיע לגננו, משל מדובר בנחליאלי, אלא רק שואלים את עצמנו מי מכולם. כי לא דין הילד שאינו חושש ממטושים, ונחיריו כבר בגודל של בורות המים, כדין הילד שחושש מהכניסה למתחם בדיקות הקורונה, קופץ מהרכב שנוסע על אפס קמ"ש כבר שלוש שעות, ועל מנת שיעבור את הבדיקה צריך להבטיח לו מגנום במקרה הטוב, פנטהאוז באקירוב במקרה הסביר יותר. והפרחים לצה"ל והמגנום לאמא.
וליבי על הצוותים החינוכיים. מצד אחד אי אפשר שלא לכעוס עליהם. הם אלו שמכתיבים את חיי. ולא יעזור שכתבתי להם "אבל כתוב בעיתון / בסטורי של עמליה דואק / הראו בחדשות – שמחלימים לא צריכים PCR". "נו ליתר ביטחון" היא עונה והנה הלכו עוד שעות מהחיים על התור. המורה אומרת שבכיתה ירוקה מחלימים יכולים להגיע ללא בדיקה, הגננת אומרת אחרת. ואני נושמת לתוך זה – והכוונה ב'זה' היא מגנום – ואומרת לעצמי, הן לא אשמות. מנחיתים עליהם הנחיות, כמו שעליי מנחיתים מסרונים למבצעים לא רלוונטיים. אבל בסוף הן שם, ביני לבין הדרך לעבור את זה. סיפרתי לילדים חודש שלם, שקשה במחלה – קל בתו הירוק. והנה כלום לא שווה, למרות שבכל מקום כתוב שכן.
ומה יהיה עם ההורים מגדילי הראש? דבר ראשון אין צורך לעדכן בתוצאות של כל ילד בקבוצה. אחד כי זה לא מעניין ושתיים כי זה לא מעניין. דבר שני, מה קורה עם צילומי המסך של הנחיות משרד הבריאות?! באתם לברך יצאתם מקללים. מכל מה שהיה שם, מי שהיה צריך לראות ראה רק – "וגם אסור צהרון". והנה שוב ירדנו לחצי משרה.
ועדיין, בקפה של המרמור עם החברות בבוקר, אני אומרת להן – בואו נגיד ברוך השם. זה מטורף. אי אפשר לתכנן את היום, ועדיין אנחנו יושבות בבית קפה פתוח. לא מחכה לנו בבית מריבה על הזום והמחשב הטוב, ואנחנו לא צריכות לשבת כל אחת בבגאז' אחר כמו פעם או לקבוע דייט בווידאו צ'אט. אבל איכשהו זה לא מספיק מנחם. כל אחד קובע חוקים לעצמו. חלק זורקים, חלק גמישים, חלק מחמירים.
חכו, מחר בטח ישתנו ההנחיות. נגמרו במד"א בדיקות האנטיגן, אז חוזרים לעשות PCR? או שמא פשוט נותנים להריח בשמי הבדלה ומי שלא מריח כלום שיסגור את עצמו בבית
שנתיים. שנתיים עברו. נכנסתי ל־2022 רק עם שאלה אחת: האם הקורונה עוד תהיה כאן ב־2023? מתי כבר נגיע לימים שנשב וניזכר, שנגיד לעצמנו כמה זה היה מופרע. זה פשוט היה מופרע. תורים של שעות. בדיקות על בדיקות. בידודים לילדים. בידודים עם תינוקות. זוכר איך היינו חולים ולא היה לנו חוש טעם? לא מצאנו נחמה בכלום. ובנוסף העונה הגרועה ביותר שאפשר לבקש מאמילי השנואה בפריז. זה לא עוזב אותנו ועדיין כל הזמן ההרגשה היא שמאלתרים. שחכו, מחר בטח ישתנו ההנחיות. הנה, הופ בעצם נגמרו במד"א בדיקות האנטיגן, אז חוזרים לעשות PCR? או שמא פשוט נותנים להריח בשמי הבדלה ומי שלא מריח כלום שיסגור את עצמו בבית? אגב, למי ששאל את עצמו מה ההבדל בין אנטיגן ביתי לאנטיגן מוסדי, התשובה היא שלוש שעות בתור.
הכי קשה להורים לילדים בתקופה הזו. לא, בעצם הכי קשה לילדים בתקופה הזו. רגע, בעצם הכי קשה למי שבקבוצת סיכון. ולצוותים החינוכיים. ולצוותים הרפואיים. רגע – וגם לעולם התרבות, התיירות. לרווקים ולרווקות. וטוב שיש באולמות האירועים מכשיר החייאה לשמע כמויות המבטלים ברגע האחרון. וקשה להיות בהנהגה, אני בטוחה. וקשה לכתוב טור, כשכל רגע נכנסות עשרות הודעות בווטסאפ ואת לא יודעת אם עוד אמא שלחה הודעה, "חוחית שלילית, אך חיובית ברוחה" או שעוד ילד נחשף למאומת והלך לך עוד חצי יום למחרת.
Revitelzon@gmail.com
