איך החיים עובדים. בהתחלה אנחנו תינוקות קטנים, אנחנו לא יודעים ללכת ולא יודעים לדבר ולא יודעים להבחין בין כלום לכלום, אנחנו יונקים חלב ובולעים אותו וישנים ומתעוררים ובוכים. פעם פעמיים ביום אנחנו מנסים להרוג את עצמנו, אנחנו מכניסים גולות לפה, ותוקעים ידיים לשקעי חשמל, ונופלים עם הגב אחורה, וההורים שלנו שומרים עלינו, ומצילים אותנו מעצמנו. אחר כך אנחנו קצת גדלים, והופכים לילדים, כל היום אנחנו רצים ומשחקים וצועקים ובוכים וצוחקים ואוכלים, כל היום אנחנו זזים, כל היום אנחנו חיים, ובלילה אנחנו ישנים, אוי כמה טוב אנחנו ישנים כשאנחנו ילדים. אחר כך אנחנו קצת גדלים, אנחנו נכנסים לבתי ספר ויושבים בכיתות, על כיסאות לא נוחים, מול שולחנות מכוערים, ולומדים לומדים לומדים, אנחנו לומדים כי יום אחד נהיה מבוגרים, אנחנו לומדים כי יום אחד נצטרך לעבוד איפשהו, כדי להרוויח כסף, כדי שנוכל לגדל ילדים, כדי שהם יוכלו ללמוד, כדי שהם יוכלו לעבוד ולהרוויח כסף כדי לגדל ילדים.
איך החיים עובדים, בהתחלה אנחנו לומדים דברים בסיסיים כאלה, לקרוא, ולכתוב, ולספור, ולחשב. אחר כך, בתיכון, העסק מסתבך, הלימודים מתארכים, חומר הלימוד גדל, והמבחנים הולכים ונעשים קשים, ואנחנו לומדים אליהם, צולחים אותם, ומיד שוכחים הכול. ככה אנחנו לומדים, אנחנו לומדים ושוכחים, שוכחים ולומדים. יש כאלה שאוהבים ללמוד, אבל רוב האנשים לומדים כדי שתהיה להם בגרות, כדי שהם יוכלו ללמוד באוניברסיטה, כדי שהם יוכלו למצוא עבודה, כדי שהם יוכלו להרוויח כסף, כדי שהם יוכלו לצלוח את החיים, ואולי על הדרך למצוא משמעות, בעצם כל העניין זה משמעות.
איך עובדים החיים, בהתחלה כשאנחנו קטנים אכפת לנו בעיקר מעצמנו, ומההורים שלנו, ומהאחים שלנו אולי, אני לא יודע, אני גדלתי בלי אחים. אחר כך כשהשנים עוברות, פתאום אכפת לנו מכל מיני חברים שפגשנו במקרה, בכיתה, בתנועת הנוער, בחוג מגלי ארצות, במגרש הכדורסל, במכינה, בטירונות, בפקולטה למדעי החברה, בחתונה של תומר וגלי, ככה החיים, פתאום אכפת לנו מאנשים זרים, וההורים שלנו מעצבנים אותנו ומשעממים אותנו, אנחנו שוכחים מהם, במין יהירות כזו וזלזול, ועד שאנחנו נזכרים לאהוב אותם שוב כבר מאוחר מדי.
החיים זזים קדימה, בחלק הראשון שלהם אנחנו מתכוננים ל"חיים האמיתיים". אנחנו לומדים, אנחנו משלימים בגרויות, ומגרדים פסיכומטרי, ומבזבזים מלא שנים ומלא כסף על האקדמיה. אחר כך אנחנו יוצאים ל"חיים האמיתיים", אנחנו מחפשים עבודות, ומחפשים בני זוג, ומחפשים דירות, ומחפשים משמעויות, יש כאלה, בני מזל, שמצליחים למצוא את המשמעות הזאת כבר אז, כבר שם, כבר בהתחלה, יש כאלה שמוצאים חלקה קטנה של נחת, כבר בשלב הזה של ה"חיים", אבל רוב האנשים הולכים לאיבוד בתוך עצמם. קשה לי להסביר את זה, אבל זה משהו שאני רואה עכשיו בכל מקום. לא יודע, אולי אני מדמיין. לא, אתם יודעים מה, אני לא מדמיין. ככה החיים.
זה קורה בגיל שלושים בערך, בגיל שלושים פלוס כמו שאומרים, זה קורה למלא אנשים, פתאום החיים נראים להם דלים ורזים ועלובים, פתאום שום דבר לא מספיק. חשבנו ש"החיים האמיתיים" נראים ככה, בית, עבודה, משכנתה, משפחה, קהילה, חברים, חיים, חשבנו שזה יספיק לנו, אבל שום דבר לא מספיק, שום דבר לא מספיק, היינו בטוחים שהעבודה הזו, שאליה התכוננו כל החיים, תמלא אותנו, אבל רוב העבודות סתמיות ואפורות. היינו בטוחים שהמשפחה תמלא אותנו, מה יותר מדהים מלגדל ילדים! אבל עובדה שגם הורים לילדים לא מוצאים את עצמם בעולם. היינו בטוחים שהחברים שלנו, שאספנו כל החיים, ימלאו לנו את הלו"ז ואת הלב, אבל גם להם יש את החיים שלהם, וגם הם בהלם, כמונו, ששום דבר לא מספיק, שום דבר לא מספיק.
זה קורה לנו בגיל שלושים פלוס, פתאום אנחנו קולטים את הלוקש, כל החיים התכוננו ש"החיים האמיתיים" יגיעו, ורק כשהם מגיעים אנחנו קולטים שזה לא אמיתי, ושזה לא מספיק, וששום דבר לא מספיק, שום דבר לא מספיק. ואז מתחיל הבלגן, אוהו איזה בלגן מתחיל. יש כאלה שעוזבים את העבודות שלהם ומחפשים עבודה אחרת, הם רוכשים מקצועות חדשים, וצוברים תארים חדשים, כדי לחפש, כדי לבדוק, אולי החיים האמיתיים יהיו שם. ויש כאלה שמפרקים את המשפחות שלהם, הם מתאהבים באנשים אחרים, ונפרדים מהאהובים שלהם, ומקימים משפחות חדשות, אולי שם תהיה להם משמעות. ויש כאלה שמנערים את הא־לוהים שלהם, הם חוזרים בשאלה, או חוזרים בתשובה, הם מתחילים, או מפסיקים, ללמוד ולשמור ולעשות, אולי בקצה הדרך הזו תימצא להם משמעות. ויש כאלה שהופכים לטבעונים, ויש כאלה שמתמכרים ליוגה, או לפילאטיס, או לטי־אר־אקס, ויש כאלה שטסים לחו"ל, ויש כאלה שכותבים ספרים, ומצלמים סרטים, וכותבים טורים בעיתון, וכולם כל הזמן, כל הזמן ממש, כולם מחפשים משמעות.
איך החיים עובדים. בהתחלה אנחנו מתכוננים לקראתם, במשך שנים, אנחנו קורעים את הנשמה שלנו לגזרים, כדי לצלוח את החיים עם חיוך, אבל אז כשהחיים האמיתיים מגיעים, אנחנו נדהמים לגלות שכל ההכנות הללו לא העניקו לנו אושר או נחמה, אין אור בקצה המנהרה, אין אור כי אין מנהרה, ואין משמעות, כי הכול הבל הבלים, מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש. ככה החיים. איזה עצוב.
