כמעט שנה חלפה בין הרגע בו הודיע שר הביטחון בני גנץ על רצונו לסגור את תחנת הרדיו של גלי צה"ל, ועוד לרגע בו העביר באופן רשמי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את חוות הדעת המשפטית באשר לאופן בו המהלך צריך להתבצע.
חוות הדעת עצמה מעלה לא מעט תהיות. חלקה הראשון מתבסס ברובו על הטענה שסגירתה של התחנה תהיה "פגיעה בזכות החוקתית לחופש ביטוי, גם אם בפריפריה שלה", ולכן "דרך המלך" לסגירת התחנה עוברת בחקיקה בכנסת, וסגירתה שלא בחוק מעלה "קשיים משפטיים". מהי אותה "פגיעה בחופש הביטוי" שמעלה קשיים משפטיים? ובכן על פי חוות הדעת "מקום בו נגרע מן השיח הציבורי נדבך משמעותי המאפשר זרימת ידיעות ודעות, בפרט אודות רשויות השלטון, אל הציבור, נראה שיש לראות בכך משום פגיעה, גם אם מוגבלת בהיקפה, בשל השיקולים שנמנו לעיל, בזכות החוקתית לחופש הביטוי".
מעבר לטיעון המוזר עצמו על פיו המדינה לא תחזיק גם בגל"צ אלא רק בתאגיד וזו "פגיעה בחופש הביטוי", האם לא ניתן לטעון על אותו משקל שקיומו של דואופול ממשלתי, התאגיד וגל"צ, שמחזיק באופן בלעדי בהיתר לשידור רדיו ארצי, כאשר לתחנות הפרטיות יש אישור רק לשידור ארצי, הוא פגיעה גדולה יותר בחופש הביטוי? ושעצם קיומה של גל"צ הוא זה שמחזיק את אותו דואופול ולכן דווקא הפרטה שלה ושל התדרים היא זו שתביא להגברת חופש הביטוי?
חלקה השני של חוות הדעת טוענת שמכיוון שבזמן הקמת התחנה, בשנת 1950, התקבלה החלטת ממשלה על אישור הקמתה לשנת ניסיון אחת, הרי שגם סגירתה טעונה החלטת ממשלה. גם החלק הזה מעלה ספקות, מכיוון שכפי שטענה חוות הדעת של משרד הביטחון, אין כל עדות שאחרי אותה שנת ניסיון הממשלה אישרה את המשך קיומה של התחנה.
כותבי חוות הדעת מתפלפלים בשאלה האם היעדר האישור להמשך קיום התחנה אומר שהיא ממשיכה לינוק את כוחה מאותה החלטה על שנה אחת או לא, ולכן לסיום נשענים גם כאן על הטיעון ש"לסגירת התחנה משמעויות בכל הנוגע למימוש הזכות לחופש ביטוי בישראל ומשמעויות ציבוריות נוספות", ולכן טוענים שיש צורך בהחלטת ממשלה בכדי להביא לסגירת גל"צ.
אלא שהבעיה המרכזית בחוות הדעת לא נמצאת במה שכתוב או לא כתוב בה. הבעיה המרכזית היא בזמן הרב שחלף מאז ששר הביטחון והרמטכ"ל הביעו את רצונם לבצע את המהלך, ועד לרגע בו נאמר להם כיצד הם יכולים לבצע את המהלך. הזמן הרב שחלף הוביל בסופו של דבר לכך שגנץ התייאש מהמהלך, ובחר במקומו בהתנהלות בעייתית ביותר, כולל מבחינה משפטית, של מינוי ממלאת מקום מפקדת לתחנה. אותה ממלאת מקום, שתלויה בגנץ באופן מלא, מבצעת שינויים בתחנה בהתאם לרצונו של גנץ, כשבראשם הורדה של עוד ועוד שעות שידור של יעקב ברדוגו, שדרן שלא נחשב כאוהד גדול של גנץ, בלשון המעטה. על הצעדים הללו, יש לציין, קולו של הייעוץ המשפטי לא נשמע.
בסופו של דבר השיטה היא פשוטה – הדרג המדיני או הביצועי, שר הביטחון והרמטכ"ל במקרה הזה, רוצים לבצע מהלך. המשפטנים תוקעים את ביצוע המהלך במשך שנה עם חוות דעת ודיונים, ואז כשהמהלך יורד מהפרק מגיעה סוף סוף חוות הדעת על "קשיים משפטיים" ודרך חתחתים שצריך לעבור. והנה, אמנם הפריץ לא מת, אבל הכלב מת, והייעוץ המשפטי שוב ניצח.
