טוב, זה היה צפוי. ביום שישי שעבר, כשהתגובות הקבועות על הטור התחילו לזרום, רוב המגיבים תהו איך יכול להיות שבסופו של שבוע כזה מטלטל, דווקא הטור שמספר סיפורים מעולם הישיבות החרדי עסק בפרידה הכל כך לא מעניינת שלי מהגיטרה. היו שממש כעסו ואפילו כאלה שחשדו אותי בשתיקה מכוונת. אז ראשית, זה המקום והזמן לשתף את כל המגיבים בעובדה שהטור נכתב כשבוע וחצי לפני שהוא מתפרסם, כך שסיפור הגיטרה משבוע שעבר נכתב כמה ימים לפני התאבדותו של ולדר ובעצם לפני כל מה שקרה אחר כך. אני לא צריך לספר שמטבע הדברים, הרחוב החרדי והרשתות החברתיות רעשו וגעשו וכאבו ודיממו בשבוע החולף. הכול נכתב, הכול נאמר, הכול צף, אפילו פוסטים שצקצקו "די כבר, כל אחד נהיה גיבור מקלדת", אבל אני ראיתי בזה חלק חשוב ומשמעותי בתהליך המואץ והבלתי ייאמן שהחברה החרדית עוברת בימים אלה ממש.
בעיניי, כולם צריכים לכתוב עכשיו, כולם צריכים להציף, כולם צריכים לדבר ולספר איך הם מרגישים ביחס למה שקרה, להביע דעה, להביע צער וכאב. שתיקה אומנם נתפסת בתור אופציה של חכמים וכבר אמרו חז"ל סייג לחוכמה שתיקה, ובכל זאת, במקרים כמו אלה, יש לדיבור ולכתיבה כוח מרפא. גם אם זה לא הטור הכי מהוקצע בעולם, הפוסט הכי מושחז או הדעה הכי פופולרית, יש עכשיו עניין לפרוק. הרי הלב הוא לא מחסן, וד"ל. במיוחד בפרשייה כזו, שהשתיקה בה שימשה כלי משחית מכל כך הרבה כיוונים.
אז לפני הכול, אני רוצה לשלוח תמיכה בלתי מסויגת לנפגעות ולנפגעים, לשותקות ולשותקים. אנחנו מאמינים לכם ולכן! אנחנו אוהבים אתכן ואתכם! אנחנו – אלה שמחזיקים באפשרות לכתוב או להשמיע קול שמגיע לעוד אנשים – נעמוד לצידכם תמיד.
ובהקשר הזה אני רוצה לספר משהו מימי הישיבה. מדי בוקר, בסביבות השעה שש, שעה וקצת לפני שהחבר'ה היו מתעוררים לתפילת שחרית, הייתה נשמעת חבטה עזה במסדרון הפנימייה. מי שלא הכיר את החבטה הזו יכול היה לקום משנתו בבהלה, אבל מי שאי פעם היה ער בשש ובמקרה חלף במסדרון, ידע שזה ההוא עם הקסדה שמביא חבילות של העיתון היומי בחינם. ובגלל שלמדתי בישיבה השייכת לזרם הליטאי, העיתון שהיינו מקבלים היה יתד נאמן כמובן. לא רק את מהדורת יום שלישי החינמית, אלא מדי יום ביומו ואפילו את מוספי סוף השבוע.
המדור הכי אטרקטיבי ביתד, זה שהיינו מחכים לקרוא בקוצר רוח ואפילו ממתינים בתור אצל מישהו שהעיתון אצלו, היה מדור המאורסים. יש קטע כזה לא ברור וגם קצת מרגש בעיתונות החרדית שבו מדי יום מופיעות מודעות מלבניות קטנות כאלה עם מסגרת אדמדמה, ובהן בצד ימין מופיע שם של בחור ומתחתיו השם של אבא שלו ומתחת השם של האבא הישיבה שבה הוא לומד, ולשמאלו שם של בחורה ומתחתיה שמו של אביה ומתחתיו השם של הסמינר שבו היא לומדת ותחת שני השמות מופיע תאריך האירוסין שלהם. ותמיד היה כיף למצוא במדור הזה שמות של חברים מפעם או להישבר למראה שמות של אקסיות מיתולוגיות או למצוא טעויות בלתי מכוונות כמו למשל ערבוב של שתי מודעות שהניב תוצאה משעשעת של מודעת אירוסין של שני בחורים מישיבות שונות זה עם זה, או שתי בחורות מסמינרים שונים זו עם זו ולמרות שזה הכי דבילי בעולם, היינו מתים על זה שגם במוסד כל כך שמרני כמו יתד נאמן קורות טעויות פרוגרסיביות. שבח לא־ל. עכשיו למה אני מספר את כל הקטע הזה עם מודעות האירוסין? בגלל שהשבוע, במסגרת העיוותים המקוממים שצצו פה ושם, בחרו כמה גופי "תקשורת" חרדיים, ביניהם יתד נאמן, למסגר את המציאות האיומה בצורה אחרת. ואני בכלל לא מדבר על שתיקה או התעלמות, אני מדבר על הצגה כוזבת של המצב הקיים מתוך תפיסה שהציבור מטומטם ותמים וקונה כל מה שמוכרים לו במחיר מופקע.
רבים זעמו על מה שנכתב ביתד על אודות ולדר ביום שאחרי. רבים זעמו על הזלזול באינטליגנציה של הציבור. גם אני השתגעתי מזה לרגע. אבל אז, נזכרתי במדור המאורסים. ונזכרתי בחבר׳ה בפנימייה קוראים את ההטפה היומית בדבר המערכת בחצי חיוך, קוראים לשון הרע מובהק על האדם התורן ש"לא משלנו" והולכים לחפש מה יש לאותו אחד לומר באמת, קוראים כתבות שהתפרסמו יומיים קודם בידיעות אחרונות ומגחכים, קוראים את הטור הפומפוזי של ולדר שבאופן אירוני נשא את השם: ״מול המראה״ בקריאה ישיבתית אמיתית, כזו שמזלזלת ומטילה ספק בעצם הדבר עוד לפני שנכתב, הרי בחורי ישיבות הם לא מטומטמים ולא תמימים ובסוף כולם היו מדפדפים בחזרה למדור המאורסים, שלכולי עלמא נחשב היה להישג העיתונאי הכי מרשים של יתד נאמן. חוץ מהמקרים שבהם צביקי גרין התארס עם צביקי גרין.
