"נכנסנו לעידן של התעצמות שריפות ענק". כך הציג פרופ' יוהאן רוקסטרם, ממדעני האקלים המובילים בעולם, את המסקנות העיקריות של דוח הפאנל הבינלאומי האחרון בכנס האקלים בגלזגו, ונדמה היה שעם כל משפט נוסף הקרקע נשמטת מתחת לאווירת האופטימיות של הכנס.
אם התמונה של שריפות ענק לא מפחידה מספיק כשלעצמה, ההקשר בו היא נמצאת גרוע עוד יותר. אנחנו בונים על תרומתו של הטבע בבליעת החלק הארי בפליטות הפחמן הדו-חמצני של המין האנושי. הבעיה היא שכשיערות הגשם שנטו לספוח פחמן סובלים משריפות, הם נוטים לשחרר יותר פחמן ממה שהם בולעים. נראה שהגענו לנקודת קצה בה הטבע כבר לא מוכן לעזור לנו.
המסקנה היא פשוטה – אם בעבר היינו אולי יכולים להסתפק בצמצום פליטות, כיום המציאות מורכבת יותר. אנחנו נדרשים למצוא את הדרכים ללכוד את הפחמן הקיים מהאוויר עצמו. אחרת, לא זו בלבד שנצטרך לוותר על מרבית היתרונות של החיים המודרניים כדוגמת תעבורה, מיזוג אוויר ושפע מזון, יכול להיות שאפילו זה לא יספיק.
הפתרונות שמוצעים כיום מתחלקים לשניים – פתרונות טבעיים ופתרונות מלאכותיים:
הפתרון הטבעי מסתמך על צורות החיים שניזונות מפחמן דו חמצני, קרי צמחים. כמובן שנטיעת עצים היא כלי חשוב ומועיל, אך עצים נוטים להתחרות במשאבים עם שטחי גידול מזון, ומגלמים בתוכם סכנה תמידית לשחרור הפחמן הדו-חמצני בשל שריפות או פגיעה מטפילים. כאשר הממשל הסיני ניסה לטעת יער ענק במטרה להסיג לאחור את שטחי המדבר המתפשטים בצפון המדינה, התוצאה הייתה הרס קרקעות ענק, כישלון מהדהד בהשקעת משאבים ומוות של מיליארדי עצים שהחזירו את הפחמן מתוכם לאטמוספירה.
הפתרון המלאכותי, לעומת הטבעי, יכול להיות מיושם במקומות בהם לא ניתן לגור, לגדל אוכל או לפתח תעשייה. האם אנחנו יכולים להקים תשתיות שישתמשו בכימיה ובפיזיקה, במקום ביולוגיה, וינצלו את האנרגיה הסולארית האדירה שפוגעת במדבר הסהרה בשביל לתפוס פחמן ולטמון אותו מתחת לאדמה? התשובה היא כן, ועם זאת לצד העובדה שהתחום הצעיר מושך אליו השקעות גדולות ועניין אקדמי, הפתרונות הממשיים בו נמצאים עדיין בשלבי פיתוח.
אחת הבעיות שמקשות על הפתרון, היא שפחמן דו חמצני, שנמצא בריכוז גבוה מדי באטמוספירה, הוא עדיין גז יחסית דליל. רק אחד מכל 2,500 חלקיקים מסביבנו הוא הזיהום אותו אנחנו רוצים לתפוס. המשמעות היא שקשה מאוד לסנן את הגז ה"רע".
כפועל יוצא מדברים אלו, העולם המדעי והטכנולוגי מעלה הילוך מבחינת העניין בתפיסת הזיהום ישירות מהאוויר. האקדמיה האמריקאית למדעים חישבה כי האנושות צריכה להגיע ליכולת לתפוס 10 מיליארד (!) טון זיהום מהאוויר בכל שנה. הממשל הסיני וחברות האנרגיה הגדולות שבבעלותו, משקיעים כספי ענק בפרוייקטים ללכידה ולהפקעה של פחמן דו-חמצני, ולאחרונה אילון מאסק, האיש העשיר בעולם, הכריז על פרס של 100 מיליון דולר לפתרון הטוב ביותר לתפיסת פחמן ישירות מהאוויר.
אם נרצה להבטיח את החיים שלנו בנוחות ובשפע שהורגלנו אליהם, לא נראה שיש לנו ברירה אחרת, פרט להשגת פריצות דרך דרמטיות בתחום תפיסת פחמן. אני מאמין שיש עוד הרבה מקומות שאפשר להגיע אליהם במירוץ הזה, אפילו אם הזמן הולך ומתקצר.
ערן אורן הוא הטכנולוג הראשי בחברת היי-הופס לאבס שמפתחת פתרונות חדשניים לתפיסת פחמן דו-חמצני ישירות מהאווויר
