בישיבת הכנסת השבוע הצליחו מובילי הממשלה הזו לרדת אפילו אל מתחת לנקודות השפל שכבר הציבה הקואליציה הנוכחית, כאשר במהלך הישיבה התבשרו חברי הכנסת על תאונת מסוק העטלף שבה נהרגו שני אנשי צוות אוויר.
לכל איש ציבור אמור להיות ברור מאליו שבמצב כזה מורידים את מפלס מצב הרוח ומשדרים רצינות וכאב. זהו הצו הפוליטי המקצועי. זה אולי נשמע מעט קר. היינו רוצים שמנהיגי מדינה יחושו אמפתיה טבעית, כמו רובנו, ושמותם של חיילים יעציב אותם באמת, בלי הוראות בימוי. אבל זו הנחה קצת אופטימית.
רוב הפוליטיקאים הם אנשים ציניים למדי, שנכנסו ביודעין לזירה תחרותית ואכזרית, שבה לפעמים כדי להתקדם אי אפשר לבחול באמצעים שאנשים נורמטיביים מעדיפים להתרחק מהם. במילים אחרות, המשחק הפוליטי של רדיפת כוח ושררה הוא מסננת שמשאירה בחוץ אנשים נורמטיביים רבים, ומעבירה את מי שמתאפיין לפחות במידה כלשהי של אגואיזם מוגבר לצד מחסור בעכבות, מוסר, אמפתיה ותחושות אשמה וחרטה. המינוח הרגיל לתיאור אדם כזה הוא "פסיכופת", הפרעה שמאפיינת, על פי הערכות, כאחוז מהאוכלוסייה, ולדעת חלק מהחוקרים רווחת בעמדות ניהול בכירות.
בעלי אופי שכזה, בדרגותיו השונות, הם לרוב שחקנים לא לגמרי רעים, מפני שהם משקרים ומעמידים פנים בלי רגשות האשמה והמתח שמלווים הונאה ושגורמים לרובנו להסס ולזייף. משום כך היה צפוי באותו ערב בכנסת, שאלו שהפכו לקברניטי המדינה יורידו את מפלס האושר שהם טורחים להפגין בכל מאודם מאז הקמת הממשלה, ויציגו את הכאב המצופה מהם.
אבל הפעם התרחש משהו אחר, יוצא דופן, שקשה להיזכר בדומה לו. לפיד, בנט וגנץ, שהיו בלי יועצים, ברשות עצמם בישיבה מתמשכת, המשיכו לשדר את האופוריה הרגילה שלהם. עסקים לגמרי כרגיל. בזמן שעם ישראל חשש, דאג וכאב, קברניטי המדינה שלו נצפו מתלוצצים, מגחכים ומשתעשעים זה עם זה, וחוגגים את המינויים הנוספים שהשיגו בצילומי סלפי עולצים.
קבל עם ועולם, בזמן אמת, הפגינו ראש הממשלה בתואר, ראש הממשלה בפועל, ושר הביטחון את חוסר העניין המנהיגותי שלהם והיעדר מעורבות רגשית באובדן חיי הקצינים בתאונה. דבר שכזה עוד לא ראינו. איך אפשר להסביר זאת?
חסינות מלאה
הפגנות העליצות הללו נשמעות אולי חמורות ובעייתיות מספיק בפני עצמן, אבל דווקא משום שאין להן תקדים והן תמוהות כל כך, הן מעידות כאלף עדים על השינוי העמוק והיסודי לרעה שחל במשחק הפוליטי בישראל.
כפי שאמרנו, המערכת הפוליטית אינה משופעת בצדיקים. איך, אם כן, השיטה הזו עובדת? התשובה היא שהפוליטיקאים כפופים למערכת תמריצים ברורה: הם נתונים לפיקוח ציבורי שגורם לכך שאם ייכשלו בהתנהגותם או בהחלטותיהם, הם יאבדו את תמיכת הציבור, ואיתה את כוחם. משום כך מוטב להם לא רק להיראות אנושיים, אלא גם ממש לפעול לטובת הציבור. בתנאים האלה, האינטרס האישי משרת את האינטרס הציבורי.
הפגנות העליצות הביזאריות השבוע בכנסת מדגימות את העובדה המרה, שמערכת התמריצים של הפיקוח הדמוקרטי הציבורי בישראל הפסיקה לעבוד כליל. המשחק הפוליטי וכלליו בישראל השתנו באופן שורשי עד כדי כך שראש ממשלה ושר ביטחון לא חשים שהם צריכים לטרוח אפילו לזייף כאב בשעה ציבורית קשה.
זוהי התוצאה החמורה ביותר של תעמולת "רק לא ביבי", שאנו חיים בצילה זמן רב. ברור לכל בר דעת שלו ראש ממשלת ימין היה נכשל בצורה בוטה כל כך בנושא רגיש כל כך, הביקורת התקשורתית והציבורית עליו הייתה מגיעה לדרגה שהייתה עלולה אפילו, בנסיבות מסוימות, לסכן את קיומה של הממשלה.
אבל בנט, לפיד וגנץ יודעים שהם מוגנים. הם לא עומדים לביקורת, מפני שברגע שהיא מתחילה, ולא משנה באיזה נושא ועד כמה כשלו, יש להם תשובה מן המוכן: "אתם רוצים שנתניהו יחזור?". התגובה הזו, במערכת שהתגייסה במסירות להפלת נתניהו והתעצבה כולה למטרה זו, היא המגן האופטימלי. חסינות מולידה זחיחות, וחסינות מוחלטת מולידה זחיחות מוחלטת – כמו זו שראינו השבוע.
החסינות הזו היא שמאפשרת לממשלה הנוכחית לפרוץ את כל הגבולות, ולא רק בסוגיות שמעניינות בעיקר את הימין, כמו ההפקרות הביטחונית ביו"ש, הוויתור על הנגב, חידוש המו"מ עם הפלסטינים, ועוד. גם הגבולות שהיו צריכים להזעיק למשמרת את השמאל ותקשורתו נרמסים, בזמן שטובת הציבור הכללית מושלכת ככלי אין חפץ בה.
כך למשל, תלמידי ישראל מופקרים להדבקות, כפי שהנפגעים כלכלית בזמן הקורונה מופקרים לפשיטת רגל. משרד הבריאות מתמוטט, משום שהממשלה החליטה שלא לצמצם את התחלואה ושוב להכיל מתים. שלטון החוק קרס לגמרי, והממשלה יוזמת פגיעה ממשית בחופש הביטוי ומקדמת חוקים אנטי־דמוקרטיים שאין להם אח ורע בעולם.
ההתנהלות שלוחת הרסן הזו איננה מפתיעה כשנזכרים באופן שבו עלה השמאל לשלטון. רבים מסימני האזהרה הבהבהו מראש. אלא שהבעיה המרכזית איננה ההתגייסות הטוטאלית של השמאל לניצחון, או המכירה הפומבית של ערכים שביצעו כמה אנשי ימין־לשעבר. הבעיה היא שהמערכת הציבורית כולה עברה שינוי והתעצבה מחדש סביב אותו רעיון מעצב, מרכזי, ואווילי: רק לא ביבי.
למען הדחת נתניהו הסכימו השמאל הפוליטי והתקשורת לוותר על כל נורמה ציבורית שהייתה חשובה להם בעבר. השמאל אולי האמין שזה עניין זמני, הקרבה רגעית כדי לזכות שוב בשלטון, אבל כשנורמות בסיסיות מתאדות, המחיר בדיעבד מתברר תמיד כגבוה הרבה יותר ממה ששוער מראש; משום שקל לנו לשכוח שיותר משאנו שומרים על הנורמות, הנורמות שומרות עלינו.
כעת אנו חיים בהוויה פוליטית שנפטרה מכל הסייגים שמאפשרים שלטון דמוקרטי מתוקן; אירוע ה"דאחקות" בכנסת הוא קצה הקרחון של ניצחון הפסיכופתולוגיה על הפיקוח הציבורי. המסקנה העגומה היא שהרע עוד לפנינו. הכשלים וההפקרות הנוכחיים אינם מקריים. הם תוצאה של שינוי יסודי שעברה המערכת הציבורית בישראל. הנזק הזה ילווה אותנו עוד שנים רבות, ויהיה אחראי לעוד כשלים בממדים היסטוריים.
אבל אל דאגה, מול כל כישלון וחורבן ימשיכו לפיד, גנץ ובנט להשתעשע באופוריה, עד לרגע שבו מישהו יצביע על אחריותם, ואז תהפוך ארשת פניהם משאננה לחמורת סבר, ובטון מוכיח הם ישלפו משרוולם את האס המנצח: "אז מה אתם רוצים? שנתניהו יחזור?"
