בטורו בשבוע שעבר, "גאווה ואמונה קדומה", הפליג רן ברץ עד לאנגליה ולמאה ה־18 כדי לצבוע את העלייה ההמונית ליישוב חומש כפעילות ילדותית של מגזר מנותק המשתעשע בהתיישבות אמונית בלתי רציונלית, במקום להשתתף בפעילויות חשובות, כגון הפגנות נגד מערכת המשפט, המסתננים והממשלה הנוכחית. מוזר: כשהשתתפתי בכמה וכמה הפגנות מול בתי שופטי העליון ונגד המסתננים, היו סביבי מעט מדי אנשים לא־אמוניים, כאלה הגרים בסמיכות מקום לאתר ההפגנה, ודווקא היה ייצוג נאה של מתנחלים שבאו מרחוק, שהטריחו עצמם לשם בנוסף למילוי מגוון משימות לאומיות מתוקף "האמונה הקדומה" שלהם.
בניגוד מוחלט לדברי ברץ, העליות על הקרקע "חסרות ההיגיון הפוליטי" דווקא הניבו פירות פוליטיים מוצקים: ממשלת העבודה נכנעה והתירה את שיבת היהודים לגוש עציון ב־1967, לא לפני שהשתכנעה שאלמלא תתיר זאת תתבצע עלייה על הקרקע בלי אישור. קריית־ארבע הוקמה רק אחרי שקבוצת יהודים עיקשת נאחזה בשטח. החזרה לחברון ב־1980 התרחשה לאחר שקבוצת נשים וילדים התיישבה בבית הדסה וחיה שם כשנה במצור ממשלתי. ההתיישבות בשומרון החלה כשגוש אמונים עלה לסבסטיה בפעם השמינית בלי אישור, בתום שבע "דממות תבוסה" קודמות, כהגדרת ברץ. גם היישוב רחלים שבשומרון פונה כמה פעמים עד שהותרו המגורים במקום לחמש משפחות שנאחזו בו בתנאים מחרידים במשך ארבע שנים, כמו שקרה גם בעשרות מאחזים ששינו את המפה.
"האמונה הקדומה" היא גם ההסבר ליכולת העמידה של המתיישבים במחיר הדמים הכבד שנגבה מהם לאורך השנים, כי אמונה היא כוח. העליות על הקרקע הלהיבו המונים – להלן כוח אלקטורלי, מה שגרם לממשלות הבאות לנסות "להתנחל בלבבות" של ההמונים האמוניים, לזרום עם מהלך "חסר היגיון פוליטי" כביכול, להתחבר לרוח הגדולה שיצרו, ולהצטרף לדרך, עד שבימינו זכינו ואפילו נשיא מדינה מפא"יניק מתייצב במערת המכפלה ובשומרון, כאורח כבוד במפעל שהפך לעובדה פוליטית רבת־עוצמה המונה כחצי מיליון ישראלים.
ברץ מגנה באותה נשימה את מאמצי הקמת הישיבה באביתר, אך מה לעשות ש"חוסר ההיגיון" של דניאלה וייס ואנשיה, להקים יישוב שלם בשלושה שבועות תוך סיכון רכוש רב, התברר כמהלך מבריק וניצול צירוף מקרים נדיר – כי כשפועלים בהתמדה, ולרגע התנאים מבשילים, מנוצלת ההזדמנות להגשמת האמונה. כל הפעולות הללו רחוקות מלהיות שליפה מהמותן. מהיכרות קרובה, חומש ואביתר נבחרו בקפידה ובאופן רציונלי כמקומות בעלי חשיבות אסטרטגית עליונה, והפעילות להגשמתם נעשית בחוכמה ובשיקול דעת. מי שמגיע למסקנה שמדובר באמוציה ובפנאטיות דתית, מעיד על עצמו שדווקא הוא מנותק.
אבל בדבריו של ברץ יש יותר מוויכוח על סדר עדיפויות ציבורי. דבריו הם ניסוח אינטליגנטי של קו טיעונים מובהק שמוטח לאחרונה בקביעות מכיוון חסידי נתניהו נגד ההתיישבות. הבוטים שביניהם מבטיחים "לחגוג ביום שיפנו אתכם". אצלם יוסי דגן ודניאלה וייס הם "שמאלנים", שחטאם היה שהם שיתפו פעולה עם בנט ושקד לצורך הקמת אביתר, יישוב חדש וחשוב בשומרון, אחרי עשרים שנה שבהן העיר היחידה שהוקמה ביו"ש בעידוד ממשלת נתניהו היא רוואבי הערבית. לטעמם, מי שמעדיף להציל יישוב במקום להביך את בנט פוליטית בתמונות של פינוי והרס, הוא "שמאלני".
נתניהו עצמו תקף לאחרונה את דגן על שביתת רעב שקיים בזמנו ליד ביתו, בדרישה לסלילת שני כבישים עוקפים קריטיים באזורי שכם וחברון, שנתניהו סירב לאשר. מדוע? התשובה ניתנה ב"תוכנית המאה" המסוכנת, שהוא היה מאבותיה ושבמסגרתה תנועת יהודים מאזורי שכם וחברון לכיוון ירושלים לא הייתה מתאפשרת עוד.
זאת ועוד, נתניהו ניהל במשך כל תקופת שלטונו מדיניות של מינימום אישורי בנייה ותכניות מתאר, אפילו בתקופת טראמפ שבה אפשר היה לחסל את סכנת המדינה הפלסטינית באמצעות בנייה יהודית נרחבת. האיש שדיבוריו ימין, אך מסר את חברון, ויתר על 13% משטחי יו"ש בהסכם וואי, תמך באיוולת ההתנתקות, שימר את הרש"פ, נתן לה להשתלט על שטחי ענק – המשיך לשרטט במדיניותו קו התואם את נאום בר־אילן שלו, שחומש ואביתר מתנגשות בו חזיתית.
תומכי נתניהו הפועלים לחזרתו לשלטון, פועלים באותה הזדמנות ליצירת אקלים עוין להתיישבות, כך שיום החזרה לשלטון יהיה יום הנקמה, נוסח "ללמד את המתנחלים צניעות" של יאיר לפיד, שגם יוריד מעליו את נטל העמדת הפנים בנושאי יו"ש ובחירת השותפים הקואליציוניים בהתאם. יו"ר הליכוד ורבים מתומכיו הפכו להיות עוינים את ההתיישבות בגלוי, כל אחד וסגנונו. כדי לחזור לשלטון מוטב לנתניהו לחשב מסלול מחדש, כי הוא צריך אותה לצידו, ערכית ואלקטורלית.
