יש לי חולשה לשירים יהודיים כמו "עם ישראל חי", במיוחד כאשר אלה ששרים אותם הם לא מישראל, או מאזורים בעולם, שבהם כמעט ואין יהודים. מדובר בשיר שמייצג גאווה יהודית, דבר שלא תמיד התאפשר לנו במהלך 2000 שנות גלות, אך גם כיום לא כל יהודי יוכל לשיר כך בראש חוצות.
הפעם האחרונה ששמעתי את "עם ישראל חי" הייתה לפני מספר ימים בעת ביקור באתיופיה של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין לאדיס אבבה. הנשיא אמנם לא קפץ לבקר את "הממתינים לעלות", כך מכנים אותם בבית הנשיא, אך ניצלתי כמה שעות חופשיות בלו"ז ודאגתי להקדיש להם כמה שעות, וללמוד את הנושא לעומק. אותם "ממתינים" הם בעצם "יוצאי זרע ישראל" (דרך שושלת האב), שעזבו את כפרם והצטרפו לקהילות הממתינים עד תחילת שנת 2010. הרי אותם אלה שכונו "פלאשמורה" כבר עלו עד שנת 2013, כך שמדובר בקהילה שרחוקה עוד יותר משורשים יהודיים.
לא אשקר, התרגשתי כאשר במהלך תפילת שחרית באמצע השבוע, שאליה הגיעו כ-150 גברים ונשים, ובסוף שרו "עם ישראל חי". לראות גברים צעירים ומבוגרים מתעטפים בטלית, חלקם בתפילין, ונשים לבושות לבן ומתפללות בתשוקה הוא דבר מרשים ביותר. אך השאלה היא: אם הם לא יהודים, למה צריך להעלותם לישראל?
כעיתונאי המסקר דרך קבע את התפוצות, בחודשים האחרונים התעלמתי מפניות שקיבלתי בנושא הנושא, כיוון שטרם הצלחתי ללמוד אותו. מדובר בעניין מורכב, הכולל היסטוריה, הלכה, אך גם הרבה מאוד פוליטיקה. את ההחלטה להעלות את כ-9,000 ה-"ממתינים", כחלק ממה שמכונה "איחוד משפחות", קיבלו בשנת 2015. מי שלחץ על כך היה יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ד"ר אברהם נגוסה, חבר מפלגת הליכוד. אז, כאשר הממשלה החדשה הייתה עם 61 חברים, היו יכולים החברים לדרוש יותר ממה שהם יכולים כיום, והוא הצליח. 1,300 מאותם 9,000 אכן עלו, אך כרגע אין כל תוכנית להמשך העלייה, למרות שהממשלה כבר אישרה זאת.
אני לא בטוח שצריך להעלותם במצב כזה לישראל: הרי מה ההבדל בינם לבין צאצאי יהודים אנוסים מרחבי העולם? ככל הנראה לא הרבה. ואגב, אין לי כל בעיה עם שבט כלשהו ברחבי העולם שיחליט לחזור לשורשים, שיתגיירו ויוכיחו מחויבות לעם היהודי, וכעבור כמה שנים טובות, יעלו לישראל. באם ירצו.
רק לאחרונה פרסמו במשרד התפוצות דו"ח בנושא קבוצות הרואות עצמן כקשורות או צאצאי העם היהודי עם המלצות מעשיות למדינה על כיצד ליישמן. אם מדינת ישראל תשכיל לנצל את אותם מיליונים ברחבי העולם, ייתכן שהדבר יסייע לה לא רק ברמה המדינית, אלא אף לסייע למצוקה הדמוגרפית-יהודית כאן בישראל.
אך כמדינה, וכבני אדם, אנחנו לא יכולים לתת לאותם "ממתינים" לחיות חיים ארעיים במבוססים על חלום גדול של עלייה לישראל, באם זה לא צפוי לקרות. מדובר באנשים שחיים כבר 20 שנה הרחק מהכפרים שבהם התגוררו בהמתנה לעלייה לישראל. כל חייהם סובבים דבר אחד בלבד: עלייה. בכל שיחה איתם זה יעלה, בכל תפילה זה יוזכר, בכל מכתב שיכתבו זה יבוא לידי ביטוי. אין להם דבר בחייהם, למעט העלייה לישראל. אם אנחנו לבסוף לא ניתן להם לעלות, פשענו כעם וכמדינה שגורמת לסבל רב בקרב אותם "ממתינים".
חשוב להבין כי גם אם כל 7,700 הנותרים יעלו כעת לישראל, במקרים של רבים מהם בני ובנות זוג לא טוענים לקשר כלשהו לעם הנבחר, וגם הם ידרשו בעוד כמה שנים "איחוד משפחות" עם קרוביהם אותם לא יראו במשך הרבה מאוד שנים. אמר לי גורם בכיר ביותר בעולם היהודי שהכנסנו את עצמנו לפלונטר שאין ממנו דרך יציאה. העליות לעולם לא יסתיימו, ובכך נמשיך להעלות עוד ועוד אנשים שאין להם כל קשר ליהדות.
הממשלה צפויה לדון בנושא בעוד כחודש וחצי, וכולי תקווה שיקבלו החלטה, לא משנה מה היא תהיה, כדי שנוכל לשים את הבעיה הזו מאחורינו. אך במידה ואכן יאפשרו להם לעלות, לדאוג שבאופן רשמי לא תהיה כל עלייה מאורגנת נוספת מאתיופיה – ולא כמו שהוכרז כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות, אלא להוביל לחקיקה שלא תאפשר בעתיד ניצול נוסף בחוסר ההבנה של הישראלי הממוצע בנושא.
