חמישה חודשים אחרי המהפך הדרמטי של 1977, חנך מנחם בגין את בניין ישיבת ההסדר בימית, כשהוא מכריז: "היום הפכה העיר הזאת לעיר ואם בישראל". ראש הממשלה הטרי אף סיפר כי הוא מקווה לגור בנאות־סיני כשיפרוש לגמלאות. לימין ההתיישבותי היו כל הסיבות לחגוג את "עידן היינו כחולמים", כפי שכינה זאת מורי וידידי חגי סגל בספרו "אחים יקרים". ככלות הכול, כשראש ממשלה בישראל מכריז "יקומו עוד הרבה אלוני־מורה", זוהי בשורת גאולה. הרב משה לוינגר, אבי ההתיישבות, אף קרא לחבריו בגוש אמונים להפקיד בידי בגין את תיק ההיאחזות היהודית ביש"ע. "אנחנו את שלנו עשינו", אמר לוינגר, "עכשיו צריך לעבוד עם הממשלה". אלא שהממשלה – ממשלת בגין – התהפכה באחת, והבטחת "הרבה אלוני־מורה" הומרה באמירות קשות נגד בוני היישוב הזה. "משיחים קמו לנו, מוכי תסביך ומתנשאים", אמר ראש הממשלה בזעם על מי שהיו בני בריתו רגע לפני כניעתו לתכתיבי השכנה מדרום.
המהפך השני בתולדות בגין הגיע בעקבות ביקור מכונן אחד בארה"ב. עשרה חודשים אחרי נחיתת סאדאת בישראל, כשעל הפרק עמדה דרישתו לפנות את חצי האי סיני על כל מרחביו ויישוביו, הוזמן ראש הממשלה לביקור תיאומים בקמפ־דיוויד. ערב המראתו הבהיר: "אם ידברו איתי בארה"ב על פינוי יישובים, אני אורז את המזוודות וחוזר הביתה. לא אהיה ראש לממשלה שתסכים לעקירת יישובים". בגין החתים דרכון באמריקה ונדרש כצפוי לפנות יישובים – אבל המזוודות שלו נותרו במקום.
מנהיג הליכוד הבטיח למצרים ולאמריקנים לסגת מסיני ולעקור את היישובים כולם, בתמורה להסכם שלום. באותה שנה, בעיתוי תרבותי מדויק, כבש את מצעדי הפזמונים השיר "לקחת את ידי בידך", בביצועה של יהודית רביץ. לימים, כשראש הממשלה אריאל שרון יתמחה בחורבן חבלי ארץ משל עצמו, הוא ישתמש בפרפראזה על הפזמון הידוע כדי להבהיר לפשוטי העם מימין כי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
שיטת המהפכים האידיאולוגיים לא דילגה על נבחרי השמאל, אם כי גם הם השתמשו בה רק כדי לפעול נגד ההתיישבות. אתה מצהיר הצהרות, קובע גבולות אידיאולוגיים אישיים, ומוותר עליהם מיד אחרי בחירתך. הנוף המדיני הנשקף ממשרד ראש הממשלה שונה לגמרי מזה המתפרס כשמביטים כמה מטרים משם, מחלונו של ראש האופוזיציה. יצחק רבין הפתיע כשחתר למגעים עם סוריה תוך נכונות לוותר על הגולן, למרות הצהרתו ביוני 92' ש"לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן". לפני הבחירות גם הבטיח רבין שממשלתו תגביר את השקעתה בגולן – בניגוד לממשלת שמיר, שלדבריו לא עשתה די בעניין. כל ימני שהיה בוגר דיו בשנות התשעים, יודע לדקלם את דברי מועמד העבודה, באינטונציה הרבינית המדויקת: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". רבין לא הפקיר את ביטחון ישראל בגזרת הגולן; הסורים לא נתנו לו. אבל בשאר הגזרות הוא עשה עבודה מצוינת בסלילת דרכים לטרור הפלסטיני.
כל אחד מסיבובי הפרסה האידיאולוגיים הללו היה קודם כול מכה קשה להתיישבות ולערכי הציונות, אבל גם לאמון הבוחר בפוליטיקאיו. כשראשי גוש אמונים עודדו ב־77' את חבריהם לוותר על הצבעת ב' המסורתית לטובת פתק מחל, הם לא שיערו ששנתיים לאחר מכן יחושו נבגדים ומתוסכלים כפי שאף מאוכזב־ימינה לא יכול להעלות בדעתו היום. ובכל זאת, למהפכים ההם הייתה לפחות משמעות.
אפילו בימי "עומק העקירה כעומק החקירה" של שרון, הזיגזג האידיאולוגי שלו תאם השקפת עולם כלשהי בכנסת ישראל; תפיסה שרואה את טובת המדינה בצורה אחרת לגמרי, אבל לפחות יש בה תוכן. ההנהגה הנוכחית הגיעה לשפל אפילו בנישה הבוגדנית הזו. הקואליציה והאופוזיציה הנוכחיות עוברות סעיף־סעיף על טענותיהן משכבר, ועושות את ההפך. בנט טען שיסדיר את ההתיישבות הצעירה? השבוע הצביע נגדה. לפיד יצא בחריפות נגד החוק הנורווגי וניפוח ממשלות? היום הוא חתום על הרחבת שולחן ממשלת החילופים ומתיחת החוק הנורווגי לקצה גבול היכולת, כשהוא שובר שיאים מליאתיים.
גם האופוזיציה לא פראיירית. גם היא יודעת להתעלם מטענותיה משכבר, ולנהוג ממש כפי שנהגו החבר'ה מהמחנה היריב. הליכוד גישש דרכו לחבירה אל רע"ם? כעת הוא מעלה את הישיבה של בנט עם רע"ם על ראש ביקורתו. היו לו טענות על מתקפות השמאל נגד משפחתו של ראש הממשלה דאז? היום הוא מוביל מתקפות כאלה בדיוק.
והנה באה פרשת השבוע בכיכובו של עידן רול, והמשיכה את קו הצביעות המאפיין את העידן הפוליטי החדש. סגן שר החוץ, שבעבר דרש את פיטוריו של יעקב ליצמן בעוון אי הקפדה על נוהלי קורונה נאותים, עשה בעצמו דבר דומה בשבוע החולף. אחרי שתועד רוקד במסיבת סילבסטר המונית בצפיפות וללא מסכה – בניגוד להמלצות הממשלה שהוא חבר בה – רול אף נמצא חיובי לקורונה. מכתב התפטרות מטעמו טרם הוגש, אם כי הוא הרכיב לעצמו אליבי חביב כשהצהיר שנדבק מבן זוגו הראל סקעת, שנדבק לשיטתו מאחד הנגנים שלו. מנפלאות הווריאנט.
רול הוא רק טון צורם אחד בתוך סימפוניה שלמה של קשקשת פוליטית אינסופית, שטובעת כולה בפוזיציה בלי שמץ תוכן או עומק. נבחרינו כבר לא משקיפים דרך חלון מדיני חדש כשהם בוגדים בעמדותיהם מלפני הבחירות. את המהפכים האידיאולוגיים מחליפים היום קרבות בוץ ילדותיים. כל ביקורת, הבטחה או הצבעה נועדו לשרת את הכאן ועכשיו; לא אופק, לא מנהיגות, לא אחריות לאומית. רק ריצה ארוכה ומייגעת אל ליבו של בוחר פוטנציאלי, שאולי־אולי יתגמל את הפוליטיקאי התורן בפתק הנכון, בתמורה לתו ירוק גמיש או החלקה על חובת בידוד.
בינינו, אין לפוליטיקאים על מה לבנות. שעתו היפה של הבוחר מנוצלת היטב. שם, בדל"ת אמות של הצבעה, הוא יכול להרשות לעצמו בכל זאת להתעניין בצו מצפונו. סקרים זה יופי, אבל ביום פקודה הוא יכריע בהתאם לשיקולים ברומם של כלכלה ושל מזרח תיכון ישן. אתם יודעים, דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
