אין לי מכונת זמן, אבל ברגע קפצתי לניינטיז

ביום שני בבוקר נחום ברנע החזיר אותי לניינטיז. כשקראתי את טורו נזכרתי בשטיחון הכניסה לבית שלנו בעפולה. אבא היה מנוי במשך שנים לידיעות אחרונות. בכל בוקר הוא היה מתעורר מוקדם, מתגלח, מכניס הביתה את העיתון העטוף בשקית, וקורא אותו לעומק לפני שהוא יוצא לעבודה. קודם את הספורט כמובן, ואז את הכותרות. אלה היו שנים קשות. דם נשפך ברחובות, ובעיתון של אבא דיברו שלום. עפולה הייתה אחת מהערים שמחבלים מתאבדים אהבו במיוחד, ואני זוכר את הפער בין התחושה שלי כילד מפוחד – כן אפשר להודות שזו הייתה תקופה מפחידה – ובין האופטימיות הקוסמית שהשתקפה בטורים של אנשים כמו נחום ברנע. והשבוע, נדמה שברנע התגעגע לימים ההם בשנות התשעים.

"כל מי שעיניו בראשו במערב מבין שאין מנוס מחקיקה שתרסן את הרשתות החברתיות, אחרת תהרוס תרבות הרשת את המשטר הדמוקרטי", כתב ברנע. "הנזקים שגורמת התרבות הזאת לשיח הפוליטי, לאמון כלפי המדע, החינוך, ההיגיון, כלפי מוסדות המדינה וערכיה, ברור לכול".

איזה כיף היה אז, בשנות התשעים, כשלא היו רשתות חברתיות, והמקלדות הופקדו רק בידי אנשים שחושבים נכון ולא מעיזים לתקוף את ההיגיון. אני מדבר על "ההיגיון הנכון", כמובן, זה של ברנע, שהונח בכל בוקר על שטיחון הכניסה של הבית שלנו בעפולה, שגר בו ילד שלא הבין כל כך באיזה היגיון מדובר.

כי היגיון הוא כמו מוסר. גם בסדום היה מוסר – מוסר של סדום, אבל מוסר. ואבירי ההיגיון כמו ברנע תומכים היום בחוקי ההשתקה של גדעון סער, כי בהיגיון שלהם, אין דבר הגיוני יותר מהתקופה היפה של קורבנות השלום.

ירוק עולה, וגם החום

ביום שני בערב נערך מכבי חיפה החזירה אותי לניינטיז. ישבתי באולפן "הפטריוטים" בזמן משחק הכדורגל בין מכבי חיפה, שאין עליה בעולם, למכבי תל־אביב, יימח שמה בקטע ספורטיבי. ארי שמאי עדכן אותי שהתל־אביבים מובילים שתיים־אפס, ואני רציתי לקבור את עצמי. כדי לברוח מהדיכאון נדדתי במוחי למשחקים שהייתי רואה עם אבא בשנות התשעים.

משחק אחד במיוחד עלה במחשבתי: החמש־אפס המפורסם בקריית־אליעזר, עם אייל ברקוביץ' וראובן עטר ואלון מזרחי. אני זוכר כל דקה מהמשחק הזה. אני זוכר את אבא שלי יושב על הספה הנפתחת בסלון. אני זוכר ערימות של גרעינים שחורים, כיאה לעפולאים. אני זוכר אותי ואת אבא צורחים בהתלהבות בגולים, ואת אחי הגדול חותך לחדר בשלוש־אפס כי הוא היה הכבשה הצהובה במשפחה. אני זוכר את החום שלי על 38.5 במשך כל המשחק. מתברר שעולה לי החום פיזית בזמן משחקים, ובמשך תקופה ניצלתי את זה כדי לא ללכת לבית הספר בימי ראשון, עד שאבא שלי גילה את זה והתחלנו להתלהב ולמדוד לי חום בזמן המשחק.

איזה כיף היה אז, בשנות התשעים, כשלא היו רשתות חברתיות, והמקלדות הופקדו רק בידי אנשים שחושבים נכון ולא מעיזים לתקוף את ההיגיון. אני מדבר על "ההיגיון הנכון", כמובן, זה של ברנע

אחרי הפטריוטים נסעתי הביתה. הצהובים הובילו שתיים־אפס עד הדקה ה־77. ואז מכבי חיפה נתנה עשר דקות מהאגדות וניצחה, שלוש־שתיים. קפצתי בבית כמו מטורף ושמחתי כמו שאשכנזים מבוגרים כמוני לא שמחים בחיים. יצאתי למרפסת, מזגתי לי כוסית ויסקי, והתגעגעתי לאבא.

כדורגל ומוות

ואז נכנסתי לאתר חדשות כדי לקרוא עוד על הניצחון המתוק נגד יימח שמה בקטע ספורטיבי, וגיליתי שהתרסק מסוק. המוח שוב נדד לשנות התשעים. אותו סלון, אותו אבא, אבל הפעם במקום ראובן עטר ואייל ברקוביץ' ישבנו בסלון עם יעקב אילון ומיקי חיימוביץ'. אני זוכר את המבזק המיוחד, ואת הפחד בימים ההם מצמד המילים "מבזק מיוחד".

"אנחנו מוסרים כעת ידיעה מפי צה"ל", אמר אילון בטלוויזיה, "על כך ששני מסוקים של חיל האוויר התרסקו הערב באזור שאר־ישוב". עוד לפני שמישהו ידע על עצמת האסון אני זוכר שבעיקר עניין אותי איפה לעזאזל נמצא שאר־ישוב. שאלתי את אבא, והוא אמר לי שזה ליד הגושרים. לא ידעתי איפה זה בדיוק הגושרים, אבל הבנתי שזה לא הזמן להציק על גיאוגרפיה. כשרם בן־ברק ודודי אמסלם מיהרו לדווח על מה שהיה אסור לדווח, נזכרתי במצלמה ההיא על הקיטבג, עם השם שהיה כתוב עליה, והידיעה שמשה סבן, שהוא או אבא שלו כתבו את השם שלו בטוש שחור על קיטבג, הוא כבר ז"ל.

ישבתי במרפסת עם הוויסקי, כשאונה אחת שמחה על ניצחון של ניינטיז, ואונה שנייה בוכה ונזכרת בימים שכדורגל ומוות התערבבו במסכים מפוצלים בטלוויזיה ובשירים של משינה. בניינטיז הייתי נער וחוויתי את החיים מקודת מבט של נער, אבל השבוע הרגשתי כמו בן ארבעים בניינטיז. כמו שאבא שלי היה, בעצם. דמיינתי בראש כמה קשה זה היה לגדל ילדים בזמן שאוטובוסים עפו באוויר ומסוקים נפלו מהשמיים. כמה "כיף" לי שאני חי בתקופה שהחשש הכי גדול כרגע הוא שמישהו ישתעל לכיוון התאומים.

המשכתי לשבת במרפסת, מדפדף בין שמחת הניצחון לאסון המסוק, וחשבתי כרגיל שהכי בא לי עכשיו להתקשר לאבא שלי ולשמוח איתו על המהפך המטורף, שהתחיל באופן סמלי בדקה ה־77 (ותודה לבגין), ולהתבאס איתו על המסוק, ולשמוח, ולהתבאס, ולשמוח, ולהזכיר לו שבחיים לא ישלח לי "יש" בוואטסאפ באמצע משחק אחרי גול של חיפה כי זה עושה נאחס, וכבר אלף פעם הסברתי לו שהא־ל היחיד שאני מאמין בו יותר מא־לוהים הוא א־לוהי הנאחס.

הלכתי לישון באמביוולנטיות, אבל לפני זה שלחתי לו בוואטסאפ: "איזה כיף הניצחון הזה, איזה באסה המסוק". לא ענה. באסה, בניינטיז היה עונה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il