אל תשאלו. פשוט אל תשאלו. בזמן שהעולם שקוע עד הריאות במחלה שאין לומר את שמה, אני (יחד עם לא מעט בני ישראל אומללים) מצאתי לנכון לחדש ולרענן מחלה מהקולקציה הקודמת: שפעת. זוכרים? פעם היא הייתה סיבה לבהלה ולחשש, עם מוניטין משובח וחיסון שנתי. ממש וינטג'.
אין לי מושג איך קרה שבשנים האחרונות היא שווקה גרוע כל כך, השפעת הזו, ואיך היא לא אחזה במוניטין המגיע לה. אבל אני מתכוונת לתקן את העוול הנורא שנעשה לה ולשכלל את יחסי הציבור שלה. כי אחרי השבוע שעברתי, אני בהחלט חושבת שמגיע לה הכבוד הראוי.
הכול התחיל בשבוע שעבר בשעת בוקר, כשהתעוררתי, פקחתי את העיניים והרגשתי בהן תחושת צריבה. גם הראש היה מסוחרר קצת. כבת של רופא משפחה שהתרגלה עם השנים שלכל דבר יש אקמול – סליחה, שלכל דבר יש פתרון – היה לי ברור מיד עם הופעת ניצני החום והצמרמורות בגב, שגם הפעם זה שום דבר. או לפחות שום דבר שמשכך כאבים חזק מספיק שנלקח מוקדם מספיק לא יוכל לנצח. ואכן, כך עשיתי. לקחתי שתי קפסולות אקמול (ועוד שתיים לדרך), פיזרתי את הילדים ויצאתי לעיסוקיי.
ביום שני בבוקר קמתי. הייתי רוצה לומר – כמו חדשה, אבל שפעת היא כמו פיה טובה, רק בלי הטובה. היא משאירה אחריה אבק קסמים שמתפוגג לאט. מאוד לאט
כבר באמצע היום הבנתי שזאת לא סתם שפעת.
פחות משעה חלפה, והחום התחיל שוב לעלות. כאבי שרירים מוזרים התחילו לתקוף אותי, הצמרמורות התחזקו ועקצוץ מציק באף הפריע לי והסיח את דעתי.
עדיין לא נואשתי. עדיין נלחמתי ברצון לחזור הביתה לפוך, עדיין סירבתי להיענות לתסמיני המחלה.
סיפרתי לעצמי שזו רק הצטננות, נפילת מתח אחרי האזכרה, ימים קרירים כאלה. שום דבר רציני. אני לא חולה, רק קצת לא מרגישה טוב, זה הכול. אני צריכה כוס תה חם ועוד סוודר, והכול יירגע. אני לא בנאדם חולה, מעולם לא הייתי. אני אמא. לאמא אסור לחלות בכלל. בטח כשאבא לא כאן כדי להחליף אותה במשרתה, או לפחות בחלק ממנה.
בדרך הביתה זה כבר היה בלתי נסבל. נעשיתי בלית ברירה מודעת לכל רקמה ורקמה בגוף שלי. מקומות שלא ידעתי על קיומם הציגו את עצמם לפניי ומיד התחילו לכאוב ולבעור כאילו צלפתי בהם בשוט לוהט, כפות ידיי קפאו מקור וצווארי בער, האף דלף בלי הפסקה, כיוונתי את הטמפרטורה במזגן שבאוטו לרף הכי גבוה, והתפללתי שיקרה נס ולא אמות מקור, מכאבים או מהתקפת אפצ'י.
כמובן, הדרך התארכה בפקקים ואני כבר דמיינתי את העצירה בצד והזמנת המסוק שיבוא לחלץ אותי לבית החולים באלונקה מתחת לשמיכה חמה.
למזלי, הספקתי להגיע הביתה לפני מותי. אין לי מושג איך אבל הצלחתי להיכנס למיטה בכוחות עצמי, תוך שאני גונחת ונואקת מילות שבר שגרמו לילדיי להבין שהם צריכים להסתדר לבד. ותודה להשם על בנות בכורות ועצמאיות, וכמובן לאושי שעשתה כמיטב יכולתה לתמוך ולהיות לעזר.
ומה עם שבת
מכירים את המטען הדפוק הזה, שמחברים אליו את הטלפון כשנותרו רק שישה אחוזי טעינה בסוללה, וכשחוזרים אחרי חצי שעה הסוללה על חמישה אחוזים? ככה בדיוק הרגשתי אחרי שנכנסתי למיטה עם בקבוק חם וכל תרופות הפלא מהארסנל. נרדמתי לפרקים והתעוררתי עייפה עוד יותר וכאובה פי עשרה.
למחרת בבוקר כבר התחלתי לרחם על עצמי בקול. איך זה ייתכן? שכבתי במיטה מלא שעות, עם בקבוק חם, לקחתי מלא פרופוליס, שתיתי המון תה, ועדין לא התחזקתי. איזה מין גוף יש לי ומה עובר עליו?
במצבי קיצון כאלה אני מיד מתקשרת לאבא, הרופא, שישלוף איזו אנטיביוטיקה או תרופת פלא אחרת שתרים אותי על רגליי. אלא שהוא באנחה עצובה הודיע לי: "זו שפעת. לא נורא, עוד שלושה ימים זה מאחורייך".
שלושה ימים.
שמעתם נכון.
שלושה ימים? ככה? במצב פגר? עם כאבים בכל הגוף והזיות חום באמצע הלילה? ומה יהיה עם הילדים? ומה עם שטיפת הבית? ומה עם שבת?
הרחמים העצמיים גברו יחד עם הכאבים. הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות הוא לשמוע פודקאסטים, ולצעוק לילדים שימלאו לי שוב את הבקבוק החם. ואז, לפתע, חמותי הצדקת הציעה שיגיעו אלינו עם כל מאכלי השבת, כדי לטפל בילדים ולאפשר לי מנוחה. חסדי שמיים! יכולתי להמשיך לגסוס ולהתפתל עוד כמה ימים בלי לחשוש לרעבונם ולהזנחתם של ילדיי.
סוף דבר, כפי שניבא הרופא אבא, עם עוד קצת עזרה מפה ומשם קמתי מחוליי ביום שני בבוקר. הייתי רוצה לומר "כמו חדשה", אבל שפעת היא כמו פיה טובה, רק בלי הטובה. היא משאירה אחריה אבק קסמים שמתפוגג לאט. מאוד לאט.
שני דברים חשובים למדתי מימיי תחת הפוך.
האחד: מרוב שיח מבהיל על הקורונה קצת שכחנו להיזהר גם משאר הנגיפים ותוצאותיהם המשביתות לא פחות. אני מבטיחה לכם, דרושה חופשה אחרי חופשת המחלה הזו, שיצאתי ממנה שבורה.
והאחר: אומנם נכחתי בבית כל הזמן הזה, מעוכה על הספה או קבורה במיטה, אבל ביום שילדיי חזרו מבית הספר וראו אותי עומדת על הרגליים, הרגשתי ממבטם כאילו הם חוזים באמם חוזרת מחופשה אקזוטית באיי טנריף, רק בלי המתנות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
