לאחרונה חזרתי מסיור בקהילה היהודית בצרפת. אני עוסק שנים בתחומי העלייה והקליטה, והפעם – חזרתי המום במיוחד. משבר הקורונה שסופו לא נראה לעין, על השלכותיו המרובות, יצר גם משבר אמון חריף של יהדות התפוצות כלפי מדינת ישראל.
הקורונה פגעה קשות ביהודי התפוצות. בזמן שהם מתמודדים עם ההשלכות הבריאותיות של המחלה, שפגעו בקהילות היהודיות באופן קשה מבחינת כמות הנפטרים והחולים כתוצאה מהנגיף (בתחילת משבר הקורונה היו בקהילה היהודית בצרפת פי 8 יותר חולים לעומת כלל החברה הצרפתית במדינה), מיהרו הקולות האנטישמיים גם הם "לקפוץ" על המציאה. היהודים ברחבי העולם, מסתבר, אשמים (גם) בהתפשטות נגיף הקורונה, בהתפרצותו ובהפצתו. הקורונה הגבירה משמעותית את האלימות והשנאה כלפי יהודי העולם, ומאז פרוץ הנגיף נרשמת עלייה חדה באנטישמיות, שהייתה גבוהה גם טרום הקורונה. הדבר התבטא בתכנים פוגעניים שמופצים ברשתות החברתיות, קריקטורות אנטישמיות נגד היהודים, פגיעות בבתי ספר, בתי כנסת ומרכזים קהילתיים ועוד.
באופן טבעי, הסיטואציה גרמה לרצון גדול מאי פעם של יהודי הגולה לבקר בישראל, לפגוש את משפחותיהם וקרוביהם ולחוש את ארץ הקודש מקרוב. מדינת ישראל הייתה אמורה לברך על כך, הרי תיירות יהודית מביאה עימה תמיד גם הכנסות, אבל דווקא בזמן הזה, החליטה המדינה שהיא "סוגרת את השמיים".
גם כאשר בשלב מסוים החליטה ממשלת ישראל לאפשר כניסה, היא הגבילה את המכסה לכ-2,000 איש ביום בלבד שיורשו להיכנס לישראל מרחבי העולם כולו. הסיטואציה גרמה לכעס רב ותסכול גדול בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל. יהודים שתורמים לישראל מזה שנים, ששכנעו את ילדיהם לעלות לארץ כדי להתגייס לצה"ל ולהגשים את החלום הציוני, גילו מאז פרוץ משבר הקורונה כי הכניסה לישראל מותרת רק לאזרחים בלבד (למעט מקרים חריגים). וכך נמנע מהם לבקר את משפחותיהם ולהתראות עימם, דבר שגרם לריחוק פיזי ומנטלי אדיר.
כאשר שהיתי בצרפת, שמעתי סבים וסבתות שאינם יכולים לבקר את נכדיהם או להגיע לחתונת קרוביהם, והורים שחשים מנותקים מילדיהם שמשרתים בצבא; כאבם גדול מאוד, קשה מנשוא.
ברור לכולנו כי בעת מגפה עולמית מעבר בין מדינות הוא בעייתי ועלול במקרים מסויימים להגביר את ההתפשטות. ועם זאת, אין חובה "לסגור את השמיים" באופן הרמטי; ניתן לעשות זאת תחת פיקוח ובקרה ולאפשר כניסה כאשר יש הצדקה לכך.
איני רואה, למשל, מדוע יהודי התפוצות שחוסנו והם בעלי "תו ירוק" לא יכולים להגיע לארץ, תוך שמירה על ההנחיות, ביצוע בדיקות וקיום הבידוד הנדרש עם נחיתתם. מדוע, למשל, אביו של חייל בודד לוחם קרבי שעלה לארץ מתוך ציונות ורצון לתרום למדינת ישראל, אינו יכול לבוא לבקר אותו בטקס ההשבעה המרגש? זאת על אף שחוסן כבר שלוש פעמים והוא עושה בדיקת PCR במקום מורשה לפני עלייתו למטוס, עם נחיתתו בישראל ובתום הבידוד שיעשה בארץ, בדומה לאזרחים ישראלים? מדוע נכדה מחוסנת שגרה בצרפת אינה יכולה להגיע להלוויית סבתה המתגוררת בישראל, למרות היותה מחוסנת כנדרש?
מקבלי ההחלטות אולי חושבים שיהודי התפוצות נמצאים "בכיס שלהם", אך הם טועים. להתנהלות הזו יש השלכות. ועכשיו, על רקע הווריאנט "אומיקרון" שאולי מסמן את הגעתו של גל קורונה חמישי, ישראל שוב מקשיחה את תנאי הכניסה; מבחינת יהדות התפוצות זה אולי יהיה "הקש שישבור את גב הגמל".
יהדות התפוצות תומכת במדינת ישראל בהיקף של מיליארדי שקלים בשנה. לפני כשנה, חשפה שרת התפוצות הקודמת עומר ינקבליץ', כי התרומה של יהדות התפוצות לתמ"ג היא כ-58 מיליארד שקל בשנה, וכל ירידה של אחוז בהכנסות שווה ללמעלה מ-1,800 איש בישראל שמאבדים את עבודתם. מי שסבור שיהדות התפוצות, שפגועה מישראל ומהתנהלותה במהלך תקופת הקורונה, תמשיך לתרום באותה מידה – פשוט טועה.
אסור לקברניטי המדינה לטמון את ראשם בחול, וכרגע פשוט נדמה כי הם אינם מבינים את גודל ועוצמת הבעיה. זה הזמן לטפל בנושא ולשקם את היחסים, בטרם יהיה מאוחר מדי. אסור להגיע למצב של ניתוק הסולידריות הקיימת והברית החזקה בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות; במצב כזה, כולנו נצא נפסדים.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת "קעליטה" (ארגון הגג של עולי צרפת בישראל)
