שוב ושוב נשלח משה אל פרעה. שוב ושוב פרעה לא משלח את עם ישראל. מכה ועוד מכה נוחתת על מצרים, ולא צריך להיות חז"ל גדול כדי לשאול: "מה המטרה, בעצם?"
הרי אם השם רוצה להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא יכול פשוט לחולל נס ולהוציא אותם. במקרים אחרים אנחנו אומרים שההנהגה הא-לוהית היא לפעול דרך הטבע ולא לעשות ניסים, אבל כאן ברור שחוקי הטבע הקבועים אינם מהווים שיקול. יותר מזה, נראה שמלכתחילה התכנון היה לסיים במכת בכורות, שבסופה המצרים לא יעמדו יותר בסבל ויגרשו את בני ישראל. אז למה לא להתחיל משם, ולחסוך את כל הצפרדעים והארבה?
למען תספר
התשובה מפורשת: שוב ושוב אומר הקב"ה לפרעה שהמטרה היא "בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ". פרעה שהגיב בהתחלה בבוז, בזלזול בהשם וברצונו, צריך לעבור תהליך שבסופו הוא יאמין. הוא יראה וילמד שהשם הוא השולט ביאור ובעפר, בשמים ובארץ, באור ובחושך ולבסוף גם בים וביבשה.
אבל גם התשובה הזו לא מספקת. מי פרעה אשר נכבד אותו כל כך, לשנות בשבילו את סדרי המציאות? לא אכפת לנו ממנו, שישלח את ישראל ברכוש גדול וניפרד שלא על מנת לחזור. יותר מזה, אנחנו הלומדים שמכירים את הסוף, יודעים שפרעה עוד ירדוף אחרי בני ישראל ויטבע בים עם כל עמו – אז למה להשקיע כל כך הרבה כדי לחנך אותו?
בתחילת הפרשה שלנו נוסף עוד מען להצגה הגדולה הזו: "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". התוכנית הזו כמובן הצליחה בגדול – אלפי שנים אחר כך אנחנו עוד מספרים מאב לבן את סיפור עשר המכות, הילדים מציירים אותו בגן ומטפטפים את טיפות היין בליל הסדר. ודווקא בגלל שהתשובה הזו טובה כל כך, השאלה הראשונה מתעצמת: למה גם פרעה ועמו הם אלה שצריכים לראות?
לאבא שלי יש תשובה יפה לשאלה הזו: לא היינו רק עבדים בפועל, התייחסנו למצרים כאל המרכז הרוחני, הטכנולוגי, המדעי. הדרך היחידה לגרום לבני ישראל להאמין בכל ליבם, היא להראות להם שאפילו אנשי המעצמה הגדולה של הדור מבינים שהשם הוא השולט בעולם. לאט-לאט משתכנעים המצרים, ולתורה חשוב מאוד לציין את התהליך: במכת כינים החרטומים כבר מודים שזו אצבע א-לוהים; במכת ברד חלק מעבדי פרעה מקבלים את התרעת משה; לפני מכת ארבה כבר מתגברים הלחצים על פרעה לשלח את בני ישראל. ואחרי כל זה, רק אחרי שבני ישראל שומעים מאחור את המצרים צועקים בין גזרי הים: "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם", הם יכולים לעמוד ולשיר שירה.
יש כאן הצגה עם שני רבדים: הקהל ברובד הבסיסי הוא המצרים, שרואים את השם מנחית מכות, מזדעזעים ולומדים שהוא מנהיג את העולם. ברובד העמוק יותר, בני ישראל הם הקהל שרואה את הזעזוע המצרי, ומסיקים את אותה מסקנה.
צעד מאחור
נעבור במעבר חד אל אירועי השבועות האחרונים, ואפילו השנים האחרונות.
על פניו, היינו מצפים שבחוד החנית של שיח ה"מי-טו" והטיפול בפגיעות מיניות, יעמדו חלק אנשי התורה. אחרי הכול התורה היא זו שמעודדת צניעות מצד אחד, ומצווה עלינו להציל נפגע מיד הפוגע מהצד המקביל. מסיבות שונות זה לא קרה באופן עצמאי, ויותר מזה: גם היום כשהשיח כל כך מפותח בתחום הזה, רבים בציבור הדתי מתייחסים אליו בחשדנות, מייחסים לו אג'נדות זרות ומעדיפים להישאר צעד מאחור.
בעניין האג'נדות – בהחלט סביר שחלק מהפועלים בתחום מחזיקים בעמדות פרוגרסיביות, שמשפיעות על אופן העבודה ועל צורת החשיבה שלהם. אבל לפעמים אני מקבל את הרושם שיש כאן יותר מזה: חשש שאם "הם" מקדמים משהו, כנראה "אנחנו" צריכים לשמור מרחק.
ואני דווקא רואה כאן ברכה. גם אם הקווים המדויקים של יחסי עובד-מעביד או של הגדרת פגיעה לא זהים להגדרות ההלכתיות, הם קרובים אליהן מספיק כדי שנוכל להזדהות איתם. נכון, לא קוראים לזה "הלכות ייחוד" אלא "סביבת עבודה תקינה"; לא קוראים לזה "לא תעמוד על דם רעך" אלא מאבק באלימות ובהטרדות. ועדיין, התהליך הגדול הוא ברכה, והוא בהחלט עולה בקנה אחד עם ערכי היהדות.
מובן שאני לא משווה אף אחד (בטח לא את העוסקים במלאכת הקודש של מניעת פגיעות מיניות) למצרים הקדמונים, אני משווה רק אותנו לאבותינו העתיקים. למרות שהיו לנו כל הסיבות להיות בין אלו שמתווים את הנהלים, חיכינו שהגויים או החילונים הם אלה שיטמיעו את הערכים האלה, ורק אז נוכל לתת להם לחלחל גם בתוכנו. נראה שזו הדרך.
