חברי הכנסת שהוציאו את נפתלי בנט מאיזון לא היו אנשי האופוזיציה אלא חברי מפלגתו שלו. ראש הממשלה התפרץ במליאה אחרי ששמע את קריאות ה"בושה" לעבר ניר אורבך, אבל קדמה לכך התפרצות של חברי ימינה עליו. במהלך השבוע, החפ"שים של ימינה – אורבך, יום־טוב כלפון, אביר קארה ועידית סילמן – אותתו לו בכל דרך שנמאס להם. הם משלמים את מחיר המשמעת הקואליציונית במליאה, כשחבריהם השרים, בחסות החוק הנורווגי, נהנים במשרדיהם ושומרים מרחק.
כשסילמן ואורבך נדרשו להצביע בעד חוק החשמל, ולהפיל בהצבעה שמית את הסתייגות האופוזיציה שביקשה לכרוך בו את ההתיישבות הצעירה, איילת שקד – שהייתה מעורבת בפרטי פרטיו של החוק – סיירה בציון הבבא סאלי בנתיבות. לחלק תקציבים ולפגוש ראשי ערים זו משימה נוחה בהרבה. לשרת הפנים יש דווקא הסברים מפורטים על החוק בגרסתו הסופית: הוא מנציח מצב שקיים מ־2014 באמצעות צווים שאושרו בממשלות נתניהו הקודמות; החיבור לחשמל יתאפשר רק בהתאם לתוכנית כוללנית הקובעת שהשטח מאושר למגורים, ולא יחול על הפזורה הבדואית בנגב. היא גם יודעת לצטט ראשי ערים מעורבות שביקשו ממנה להעביר את החוק, מפני שהוא דווקא יקדם תשלום היטלים לרשויות והפסקת חיבורים פיראטיים. אבל את כל זה היא נמנעת מלהגיד בקולה כדי שהחוק לא "יידבק" אליה.
בנט, לכאורה, נמצא במקום נפשי אחר: הוא לא מתייחס לחוק כאילוץ קואליציוני אלא טוען שהיה תומך בו לכתחילה. לשיטתו, מערכת חוקים שתסדיר את מעמד הבדואים בנגב היא אינטרס ישראלי, שסופו כינוסה של הפזורה ליישובים מוסדרים והחזרת השליטה בשטח למדינה. זו אולי הסיבה לכך שהוא לא נרתע מעימות ישיר בנושא עם האופוזיציה. אבל גם אם כשקם מכיסאו הוא לא פעל מהבטן אלא מהראש, בהמשך הסערה הוא איבד את קור הרוח. התגובה הגסה לאורית סטרוק שידרה שגם הוא אינו חסין מהנאצות וההערות שנזרקות לעברו מטווח אפס במליאה. זו הייתה שגיאה חמורה: אנושית ומהותית – איש אינו יכול לפקפק בכנות האידאולוגית של סטרוק שהייתה שותפתו במשך השנים, וגם כעת משמיעה את ביקורתה החריפה בענייניות. ההחלטה לדבוק בגישה הלא מתנצלת במקום לבקש סליחה על דברים שנאמרו בלהט הרגע, הייתה גרועה עוד יותר.
גם מבחינה תקשורתית, העימות כולו היה טעות. במקום לתת לחוק לעבור ולהיבלע בשיטפון האומיקרון, בנט ייצר אירוע תקשורתי יוצא דופן.
הנהלת הקואליציה רמסה את עמדת הייעוץ המשפטי של הכנסת והחליטה להעביר את החוק בהליך מזורז דווקא כדי לצמצם את משך העיסוק בו, אך ראש הממשלה – במעשיו ובציוציו על "חבורת הבריונים" – וידא שכל אזרח ישראלי ייחשף אליו. הוא ביקש לשדר מנהיגות ולתת גב לאנשיו, אבל אלו מראות שאסור לראש ממשלה להיגרר אליהם. מספיק היה לראות כיצד ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שבנט כיוון אליו את קריאותיו על תמיכתו בהתנתקות, התרחק מהקטטה המתפתחת ומהרסס הטיפתי בלב המליאה.
שעות ספורות אחרי התמונות מהכנסת, שמתאימות אולי לפרלמנט הירדני, הופצה לתקשורת תמונה מארמון המלוכה של המלך עבדאללה, שאירח את שר הביטחון בני גנץ. ראש הממשלה בנט ביקר שם בחשאי בתחילת הקדנציה, ואחריו גם שר החוץ יאיר לפיד ונשיא המדינה יצחק הרצוג. כל הצמרת הישראלית המכהנת נפגשה עם המלך במסגרת חימום היחסים בין המדינות, אבל איש מהם לא זכה לתמונה משותפת מלבד בני גנץ.
גם השבוע טוב לשים לב לשר הביטחון היושב על כיסאו ברציפות מהממשלה הקודמת ומכוון את מהלכיו בתחכום. אומנם הוא איבד את התואר והמעמד של ראש הממשלה החליפי, אבל הוא עובד במרץ כדי להפוך לראש הממשלה הבא אחרי הבחירות, ויש לו סיכוי מצוין. לפיד ניצח את גנץ במאבק על הנהגת המרכז־שמאל, אבל בהיעדר הכרעה ברורה בין הגושים, המשחק השתנה: במקום להיות מועמד של גוש פוליטי גדול, עדיף לעמוד בראש מפלגת ציר קטנה אך גמישה. הוא היחיד מראשי הקואליציה הנוכחית שלא "שרוף" בגוש הנגדי. הוא מקפיד על יחסים חמים עם החרדים, שיעדיפו אותו על פני לפיד, בנט, ואפילו סער; בגלל הסיכוי הדמיוני למהפך כבר בקדנציה הנוכחית, בליכוד לא משפילים אותו, מה שמסייע לו לבנות את תדמיתו הממלכתית בין הגושים. בנט השיג ככה ראשות ממשלה עם שישה מנדטים; גנץ הפיק את הלקחים.
רגע של מתח נרשם בחדר מועצת הרבנות הראשית, כשהרב חיים דרוקמן התבקש לצרף את חתימתו למכתב החריף נגד חוק הגיור. מקום של כבוד נשמר לזקן רבני הציונות הדתית – בראש הדף, לצד הרבנים הראשיים – אבל גם אחרי שכל חברי מועצת הרבנות סיימו את סבב החתימות, הרב לא הזדרז לשלוף עט. הוא ביקש לא לחתום, בנימוק שאינו חבר מועצת הרבנות הראשית, אך כשאנשי הרבנות הסבירו לו שהמסמך יוצא מטעם כל משתתפי הישיבה, התרצה וחתם. הרגע הזה העלה בעשן שעות עבודה ארוכות של השר לשירותי דת ואנשיו בבית הרב.
הטלפון הראשון של הרב דרוקמן בצאתו מהחדר היה לשר הדתות, מתן כהנא. הוא סיפר לו שלצד החתימה הוסיף גם כמה שורות על הצורך להידבר. כהנא ההמום ביקש עוד זמן "כדי להעריך את הנזק". קטעי הווידאו שהופצו מהחדר על ידי אנשי הרבנות כללו את הביקורת של הרב דרוקמן על "הממשלה הגרועה", אבל נחתכה מהם המלצתו־דרישתו לבוא בדברים עם נציגיה כדי להגיע לנוסח חוק מוסכם. בערב הגיע כהנא לבית הרב במרכז שפירא, בתקווה לחלץ סרטון תמיכה שישקף את עבודתו המשותפת עם הרב על נוסח החוק. החתימה מוציאה אותי שקרן, טען השר, איש לא יאמין שגיבשתי את החוק בליווי הרב, וגם השותפים הקואליציוניים מישראל ביתנו ידרשו כעת לקדם את גרסתם הרדיקלית יותר לחוק. הרב סירב להצטלם, אבל הבטיח שימצא דרך לתת פומבי לדעתו העקרונית בעד החוק. בשיחה איתי לאחר מכן אמר הרב דרוקמן שמתווה כהנא "בסך הכול טוב" ושהוא תומך עקרונית בגיור בידי רבני ערים, אבל הודיע: "לא אתמוך בשום דבר אם הרבנות תתנגד".
לבקשה אחרת של כהנא הרב דרוקמן דווקא נעתר, והסכים לעודד את הרב בניהו ברונר לקבל על עצמו את תפקיד ראש מערך הגיור. הרב ברונר, שיועד לתפקיד במקומו של הרב ולר, איש אמונו של הרב לאו, חשב לרגע לוותר על התפקיד אחרי שראה את חתימת הרב דרוקמן. במשך שנים החרדים הטילו וטו אישי על מינוי של הרב ברונר, דיין גיור ותיק, לדיין בבתי הדין הרבניים. הזיהוי שלו עם רבני צהר הפך אותו לסדין אדום בעיניהם.
מהנאצות שלהם הוא ודאי לא מתפעל (אחרי המינוי גפני הגדיר אותו "צלם בהיכל"), אבל הוא לא התכוון למצוא את עצמו בלי גב ציוני־דתי. הרב דרוקמן, שמן הסתם לא שכח את ההשמצות והעלבונות שהוטחו נגדו ונגד גיוריו בידי החרדים, נתן את ברכתו למינוי (ראש המשמיצים, הביטאון יתד נאמן, שבמשך שנים שלל ממנו את התואר רב, העניק לו הפעם אזכור מכובד בשער).
גם חברי מפלגת הציונות הדתית נחלצו להגן על כבודו של הרב ברונר. את כהנא זה לא ממש ניחם. מרגע שאיבד את הרב דרוקמן, המאבק שלו על החוק הוא לא מול החרדים והאופוזיציה, אלא בתוך הקואליציה: בהיעדר גב רבני, ישראל ביתנו צפויה להקשיח עמדות ולסרב לנוסח המרוכך שהוא מקדם. ההארכה שקיבל כדי להציג מתווה מוסכם לחוק, תסתיים בשבוע הבא. ליברמן כבר הזהיר שזו דחייה אחרונה בהחלט.
