הכתבה האחרונה בתוכנית "חדשות סוף השבוע" בהגשת דנה ויס ששודרה אמש (מוצ"ש) בערוץ 12 הייתה ראיון עם רותם שפי, הזמרת שהתפרסמה בעשור האחרון לאחר שעטתה על עצמה דמות של זמרת ערביה בשם שפיטה. שפי היא אולי האדם הרחוק ביותר מזמרת ערביה – כאמור יהודייה ששירתה בלהקת חיל האוויר, למדה ברימון, ומתגוררת בתל-אביב עם בן זוג מתופף וילדה בשם סול. אמנם פה ושם היו במהלך השנים האחרונות קולות שטענו כי מדובר בהגחכה של התרבות הערבית ואפילו בגזענות, אבל מדובר במופעים בודדים – שפיטה זוכה לפופולריות גדולה וגם בראיון אמש קיבלה הדמות יחס אוהד עם מעט מאוד התייחסות לאותה ביקורת. לפרקטיקה שבמסגרתה פועלת רותם שפי כשפיטה קוראים בעולם המערבי "בלאק פייס". בקצרה, מדובר במסורת גזענית של אנשים לבנים שמגלמים אנשים שחורים, מסורת שכבר שנים ארוכות מוקעת ומנודה בארה"ב וגם באירופה. בישראל, לעומת זאת, ערן זרחוביץ מגלם את הכתב ממוצא אתיופי ברהנו טגניה, וחברי כנסת ערביים מגולמים באופן קבוע על-ידי שחקנים יהודים.
דקות בודדות חלפו מסיום הריאיון המפרגן עם רותם-שפי-שפיטה, ודמותו של אסי עזר הופיעה על מסך ערוץ 12. עוד פרק בנינג'ה ישראל שודר לו, תוך התעלמות מוחלטת מהעדות המפורטת של השחקן יהודה נהרי בשבוע שעבר, שהתפרסמה באתר "וואלה", ולפיה לפני כעשור עזר לכאורה הטריד אותו מינית. בארצות הברית, תרבות הביטול הייתה גורמת לעזר להיעלם מיד ובדיעבד מהמרקע, בלי שאלות ובלי קושיות. בארה"ב, אף חבר או חברה מהברנז'ה לא היו מעזים לצייץ לכתוב אות להתבטא בעדו. אבל ישראל שונה. בישראל מותר לעשות בלאק-פייס, ותרבות הביטול כמעט ולא קיימת – כמובן כל עוד מדובר במישהו מיקירי הברנז'ה.
השאלה אם דווקא מה שקורה בישראל עדיף על המתרחש בארה"ב ראויה לדיון, ואני לא בטוח שיש תשובה ברורה לכך. אבל מה שכן ברור הוא העולב של תעשיית התרבות הישראלית, שנושאת את עיניה בהערצה והתבטלות לעבר ניו-יורק ולוס-אנג'לס, מנסה לחקות בגמלוניות כל דבר תרבותי המוני, חלול וגרוע שיוצא משם, אבל ברגע שהדבר נוגע לסטנדרטים של התנהגות במקרה שמחייב לפי הקוד ההוליוודי העכשווי תגובה לא נעימה כלפי מי מחבריה, היא מצופפת שורות כאחרונת השבטים הנידחים בג'ונגל ונותרת קרתנית, פרובינציאלית ובעיקר מביכה להחריד.
