חוק החשמל שעבר שלשום בכנסת גרר, בין השאר, תרחיש פרלמנטרי לא שגרתי. יו"ר ועדת הפנים וליד טאהא, איש רע"ם, ניצב על דוכן הנואמים כשמנהיג מפלגתו מנסור עבאס משמש באותה עת כיו"ר הישיבה. טאהא החל להציג את החוק בעברית, ולאחר זמן־מה עבר לדון בו בערבית. עבאס התייחס לדבריו בערבית, ואיש מהנוכחים במליאה, למעט כמה דוברי ערבית, לא הבין על מה השניים מדברים. על אף בקשות והפצרות מכיוונם של חברי כנסת דוברי עברית לקיים את הדיון בעברית, טאהא ועבאס לא נענו. לפי דיווח של העיתונאית שירית אביטן־כהן, יו"ר הכנסת מיקי לוי עצמו פנה לעבאס וביקש לעבור לעברית, אך השניים סירבו, ורק לאחר שח"כ אורית סטרוק פנתה ליועצת המשפטית של הכנסת, ניאות טאהא לעבור לעברית כך שכולם יבינו, לא לפני שאמר: "בעיה שלכם שלא למדתם ערבית".
התגובות ברשתות החברתיות היו זועמות ברובן, אבל היו גם מי שהגיבו בהתמוגגות על מופע ההתרסה של עבאס וטאהא: "למה שידברו בעברית כששניהם דוברי ערבית?", "זו גם השפה של חלק מיוצאי צפון אפריקה", "מה אתם מפחדים מקצת ערבית?". התגובות המתייפייפות טובלות בהיעדר תודעה היסטורית. טאהא ועבאס לא רק נטלו מעמיתיהם היהודים את היכולת הטכנית לקיים דיון מיטבי על חוק החשמל בכנסת ישראל, אלא גם הפגינו בוז – בלשון המעטה – לחברים היהודים באולם. השימוש הדווקאי בשפה הערבית היה אמירה פוליטית ברורה שביקשה לקרוא תיגר על הריבונות היהודית בכנסת, וניסיון להעמיד את השפה הערבית כשוות ערך לשפה העברית מבחינת השימוש בה במרחב הציבורי והלאומי.
למרבה הצער, ההתרסה בערבית של טאהא ועבאס קיבלה בשעתה עידוד ותמיכה מבית המשפט הישראלי. במסמך שהכין עבור המכון לאסטרטגיה ציונית בשנת 2011, קבע ד"ר אביעד בקשי כי בניגוד למקובל לחשוב מבחינה היסטורית, הערבית לא הייתה שפה רשמית בארץ מאז הקמת המדינה. כשנוסדה ישראל בוטל סעיף (סימן) 82, שהתקיים בזמן המנדט הבריטי והעניק לשפה הערבית את התואר שפה רשמית. גם בחוק יסוד הלאום, הערבית קיבלה "מעמד מיוחד" ולא רשמי, כך שבאופן היבש ביותר, אין סיבה שבמרחב הציבורי ניחשף לעברית ולערבית במידה שווה.
בשנת 1997 עתר ארגון עדאללה לבית המשפט בדבר שלטי חוצות שהופיע בהם כיתוב רק בעברית ובאנגלית, והסתמך על סעיף 82 שבוטל עם הקמת המדינה. בית המשפט קיבל את עתירת הארגון ונתן תוקף לתחושה הציבורית (המוטעית) שהעברית והערבית הן שפות רשמיות. אבל הערבית אינה שפה רשמית, והשימוש הדווקאי בה בכנסת ישראל כפי שנעשה ביום רביעי אינו אלא חלק מהסכסוך הלאומי. הוא נועד גם לבלבל רבים העלולים לחשוב שאין בעיה בקיום דיונים שלמים בערבית בכנסת ישראל, ואכן רבים ציטטו מחוק יסוד הלאום המציין את מעמדה המיוחד של הערבית, כשהם מתעלמים מהתפאורה הלאומנית של הדיון בין השניים.
היו אף מי שמיהרו לדרוש מכל אזרחי ישראל ללמוד ערבית כדי לדעת על מה מדברים ערבים, אך זו דרישה בעייתית. במדינה בעלת שפה רשמית אחת, כולם מחויבים ללמוד עברית. אין סיבה לחייב את אזרחי ישראל, ואף לא את תלמידי ישראל, ללמוד ערבית. גם מי שמבקשים שנתלכד כולנו סביב "הישראליות" צריכים לתמוך ברעיון של שפה רשמית אחת המלכדת את כלל הישראלים. אם מישהו רוצה מתוך עניין ללמוד ערבית – בבקשה; גם כותבת שורות אלו ביקשה ללמוד ערבית בהרחבה בתיכון.
לא, אין פה שאיפה לדכא את הערבית, אך במרחב הציבורי העברית צריכה להיות השפה המובילה. ידיעתה על בוריה תקל על השתלבותם של ערביי ישראל בחברה הכללית, כפי שהיא תקל על חרדים שגדלים בסביבה דוברת יידיש. הדיאלוג הערבי של טאהא ועבאס לא היה קוריוז שולי; הצגתו כך היא מגוחכת ומיתממת. אולי לצד לימודי העברית כדאי גם לתגבר את לימודי ההיסטוריה. לא מעטים בינינו מתקשים להבין שהנרטיב הפלסטיני הוא שקרי, ולא משנה באיזו שפה מספרים אותו.
