"תנאים הכרחיים לניצחון במאבק בנגיף הם אחדות הפיקוד, אמון בפיקוד ומשמעת מלאה. כרגע נראה שאנחנו הולכים בצעדי ענק לקראת אנרכיה. במאבק שלנו נגד הנגיף, שהוא מלחמה לכל דבר, לא הנגיף הוא הבעיה האמיתית אלא האנרכיה בתוכנו: אי אמון בממשלה ובמערכת הבריאות ופגיעה בעקרון אחדות ההנהגה. האופוזיציה מימין לא תמיד יודעת להבחין בין ביקורת בונה, עניינית, חיובית, נותנת כתף, ליוזמות פרטיות שמבקשות להנהיג את הציבור מתחת לאפה של ההנהגה הנבחרת. אנחנו בעיצומו של קרב. ההנהגה שבחרנו אמורה לנהל אותו. ייתכן שהיא טועה בדרכי ההתנהלות שלה, אבל המשמעת הממלכתית, האחריות הלאומית ועקרון אחדות ההנהגה חשובים כרגע יותר מכל דבר אחר".
הדברים האלה לא נכתבו לאחרונה, על רקע התפשטות גל האומיקרון; פרסמתי אותם כאן לפני כשנה וחצי, בעיצומו של הגל השני של המגפה, במאמר שכותרתו "זה לא הנגיף, זו האנרכיה".
במילים "האופוזיציה מימין" התכוונתי בעיקר לראש הממשלה הנוכחי נפתלי בנט, יו"ר ימינה שהייתה אז באופוזיציה, שמתח אז ביקורת לא תמיד עניינית על הממשלה. ביקרתי אותו על כך לא מעט בימים ההם. בנט ניצל אז את תחושת הפחד של הציבור ואת התסכול שלו ממדיניות הסגרים, שמוטטה אותו הן פסיכולוגית והן כלכלית. במסגרת מסע התעמולה "לא פרנסה – לא מעניין" הוא ארגן יוזמות כמו "קבינט הצללים", שפרסם מדיניות משלו בנושא המאבק במגפה. בנט ידע אז לנגן מצוין על תסכול הציבור, מה שהביא לו בשיאו כ־22 מנדטים בסקרים, וכולנו יודעים מה נותר מהם ברגע האמת. החובה אז הייתה לצאת נגד המהלכים האלה של בנט. ביקורת עניינית תמיד רצויה, אבל פגיעה מכוונת באמון הציבור בהנהגה בעיצומה של מלחמה רק כדי לקושש מנדטים בסקרים היא דבר שלא ייעשה.
היום אנו מצויים באותו מקום, רק התפקידים התחלפו. בנט מנהל את המערכה נגד המגפה, והליכוד, החרדים וסיעת הציונות הדתית מחבלים במאמצים להתמודד איתה. כשח"כ משה גפני מצהיר כי "המגפה מתפשטת ומהווה סכנה, ואין ממשלה שאפשר לסמוך עליה ועל האחריות שלה, כי אין לה אחריות", זו אינה ביקורת; זה חוסר אחריות ציבורי. זו החלשת כוח העמידה וזריעת אי אמון בהנהגה רק כדי לפרוק תסכולים ולהרוויח כמה מנדטים בסקרים.
כשח"כ בצלאל סמוטריץ' מצהיר ש"בנט הוא לא באמת ראש ממשלה. אפילו בקורונה הוא פועל הפוך ממה שאמר. בנט כתב ספר מגוחך והוא לא מסוגל לקיים את מה שהוא כתב. אין פה ראש ממשלה" – גם זו אינה ביקורת עניינית. לגיטימי להתווכח אם בנט צריך להיצמד ככתבו וכלשונו לספר שכתב, לא על המלחמה שעברה אלא על ארבע מלחמות אחורה, או שעליו לעדכן את אסטרטגיית המאבק בהתאם למציאות המשתנה מגל לגל ומרגע לרגע. בלתי לגיטימי לומר ש"אין פה ראש ממשלה".
במילים "ההנהגה שבחרנו" התכוונתי לממשלת נתניהו דאז, אף שלא בחרתי בו. הקריאה ל"משמעת ממלכתית ואחריות לאומית" הייתה קריאה לתת אמון בממשלת נתניהו בניהול המאבק במגפה. גם היום יש ממשלה בישראל, כפי שהייתה אז. גם היום, כמו אז, תפקידה של האופוזיציה הוא ביקורת בונה, אחראית ועניינית, ולא חבלה באמון הציבור בממשלה.
את המופת להתנהלות אופוזיציונית אחראית וממלכתית בעת מלחמה צריך ללמוד מבנימין נתניהו, ראש האופוזיציה בימי מלחמת לבנון השנייה. פחות משנה אחרי הגירוש השערורייתי מגוש קטיף, כשאהוד אולמרט, שהיה ממוביליו, כיהן כראש הממשלה, ואף שניהול המלחמה ההיא היה שערורייתי לא פחות מהגירוש, נתניהו לא תקע מקלות בגלגלים, לא חתר תחת אמון הציבור בהנהגה ולא בנה את עצמו כחלופה לממשלה באמצעות החלשת כוח העמידה, זלזול בהנהגה הנבחרת, הכפשות, האשמות שווא, דה־לגיטימציה ורצח אופי. נתניהו גיבה אז את מהלכי הממשלה, נשא בנטל המאמץ הלאומי ויצא לחו"ל כדי לדברר את מדיניות הממשלה.
נתניהו ידע אז מה שהוא וכל ראשי מפלגות האופוזיציה כנראה הספיקו לשכוח: בעת מלחמה חייבים לגלות משמעת ציבורית, אחריות וממלכתיות – ולהתאחד. זה היה נכון אז, וזה נכון הרבה יותר היום. לא הכול פוליטיקה; את היצרים הפוליטיים, השאיפות האישיות, החשבונות והאינטרסים, צריך לשמור לרגע אחרי המלחמה. יש היום ממשלה בישראל ויש ראש ממשלה, וגם אם לדעת האופוזיציה הוא דומה ליפתח יותר מאשר לשמואל, הרי כבר אמרו חז"ל "יפתח בדורו כשמואל בדורו".
