הרכב ארבעת השופטים החדשים שייבחרו לכהונה בבית המשפט העליון נראה סגור. שר המשפטים גדעון סער אומנם הודיע שהוועדה לבחירת שופטים תתכנס רק ב־22 בפברואר, והרשימה אף נפתחה להכנסת מועמדים חדשים עד ליום חמישי, אבל חברים בוועדה מדברים על התוצאה כעל עובדה כמעט מוגמרת.
היא לא משמחת במיוחד למחנה הימני-שמרני. הארבעה ששמותיהם עולים בשיחות הם השופט חאלד כבוב והשופטת רות רונן מבית המשפט המחוזי בתל־אביב, השופטת גילה כנפי־שטייניץ מהמחוזי בירושלים, ולצידם השם החדש שנוסף בסבב הנוכחי – עו"ד יחיאל כשר. סער, כך נראה, החליט מראש שהדרך להגיע להסכמה על זהות ארבעת השופטים עוברת דרך חלוקה שווה של השלל, כך שימונו שני נציגים מהמחנה השמאלי־אקטיביסטי ושניים מהמחנה הימני־שמרני.
כבוב ורונן נמנים שניהם על הבולטים שבנציגי המחנה הפרוגרסיבי־אקטיביסטי. כשופט כלכלי, כבוב ידוע בפסיקותיו החדשניות; רונן נשואה למי שהיה חבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל, ונציב קבילות הציבור הצדיק תלונה נגדה על פסיקה לטובת גוף הקשור לקרן החדשה בזמן שבעלה היה שם. למעשה, בסבב הבחירות הקודם לבית המשפט העליון, שרת המשפטים איילת שקד חסמה את מינוים של השניים בדיוק מהסיבות הללו.
מהצד השני של הדיל נמצאים כנפי־שטייניץ ועו"ד כשר. כנפי־שטייניץ, המועמדת המועדפת על סער, לא נחשבת לשמרנית גדולה, אך בוודאי לא שייכת לאגף האקטיביסטי. עו"ד כשר, ששמו הצטרף לרשימת המועמדים לאחר שבלשכת עורכי הדין התעקשו על מינוי עורך דין, נחשב גם הוא לשמרן מתון, ליכודניק לשעבר מימי המהפך של מנחם בגין.
כנפי־שטייניץ וכשר אינם מועמדים רעים. כמועמדי פשרה הם בוודאי בסדר גמור. שניהם שייכים לאגף הליברלי המתון, שלא יתמוך בפסילת חוקי יסוד או ינקוט צעדים אקטיביסטיים נגד הממשלה; מנגד, הם גם לא יובילו מהלכים להשבת האיזון בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת או המבצעת. הם שייכים למה שנחשב פעם האגף הממלכתי בליכוד, זה של דן מרידור, בני בגין ולימור לבנת – הקהל המרכזי של תקווה חדשה. הבעיה היא שמול המינוי של כבוב ורונן, מהמובילים והמוכשרים מהצד האקטיביסטי, שני הנציגים שנבחרו מהצד הימני־שמרני הם קצת "פרווה".
ההישג היחיד שמחנה הימין השמרני יכול לסמן לעצמו הוא סיכול מינויו של השופט יגאל מרזל בסבב הנוכחי. מרזל היה המועמד המרכזי שחיות ניסתה לקדם, בן טיפוחיו של אהרן ברק, שהיה אמור אף להגיע בעתיד לתפקיד נשיא בית המשפט. האפשרות הזו הוסרה מהפרק, בעיקר בזכות החזית האחידה שהציגו שלושת נציגי הימין בוועדה – סער, שקד ועו"ד שמחה רוטמן.
אלא שדווקא ההצלחה הזו של גוש הימין מעידה על גודל הכישלון שנוצר עקב החלטת סער שלא לפעול באמצעות הגוש הזה באופן נרחב יותר. גורמים בוועדה משוכנעים שבעבודה משותפת היה אפשר להגיע לסיכום שיכלול גם שופט שמרן מובהק כמו רם וינוגרד, או לכל הפחות משפטן ימני מוביל כמו ד"ר חגי ויניצקי. במצב שנוצר, גם אם רוטמן ושקד לא יצביעו בעד מי מארבעת השופטים, הללו עדיין ייהנו מהרוב הנדרש של שבעת החברים האחרים. סער, למרבה הצער, מעדיף נכון לעכשיו לפעול לבדו, והתוצאה היא החמצה של הזדמנות פז לשינוי בבית המשפט העליון.
הנזק הוא לא רק במי שייבחרו, אלא גם ברושם ההצהרתי שהליך הבחירה מותיר מאחוריו. כבר בשלב גיבוש הרשימה יכולנו לראות שמשפטנים מהצד השמאלי־אקטיביסטי אינם מוגבלים מלהיכנס לרשימת המועמדים, לעומת משפטנים ימנים שמסומנים כמוקצים. הבעיה הזו מתעצמת בשלב הבחירה, כאשר כל קהילת השופטים רואה ששופטים אקטיביסטים בולטים זוכים לקידום, ולעומת זאת שופטים שמרנים מובהקים נחסמים. המסר שמחלחל למערכת הוא הרסני.
כמו במינוי היועץ המשפטי הבא לממשלה, גם בחירתם של ארבעה שופטים היא אירוע מפתח בכהונת הממשלה, ובעיקר בכהונתו של שר המשפטים סער. ההשלכות של החלטותיו ילוו אותנו גם בממשלות הבאות. וכמו במינוי היועמ"ש, גם בבחירת השופטים המצב לא מבשר טובות.
