הכינוי המכובס "ממשלת השינוי", שהודבק בראשית הדרך לממשלת בנט-לפיד, כבר עבר מן העולם, ומוטב שכך. אולם כאשר הוא עוד היה באופנה, אחד השינויים המרכזיים שהבטיחו לנו אדריכלי הממשלה נגע ליחס למערכת המשפט. ממשלת נתניהו, כך נטען, נאבקה ביועצים המשפטיים, פגעה בבית המשפט העליון, וביקשה לדרוס את המשטרה והפרקליטות. הממשלה החדשה תשנה לחלוטין את הגישה. חצי שנה חלפה והאווירה אולי השתנתה, אך ברמה המעשית ממשלת בנט־לפיד והקואליציה שבראשותם שוברות שיאים חדשים בהתעלמות מעמדות היועצים המשפטיים.
במוקד החדשות הפוליטיות השבוע עמדה החלטת ראשי הקואליציה לקצר את הדיון בחוק החשמל, בניגוד חזיתי להנחיית היועצת המשפטית לכנסת עו"ד שגית אפיק. עמדתה הייתה ברורה מאוד, ולא השתמעה לשתי פנים. לדעתה, אי אפשר להפעיל את סעיף 98, המאפשר לוועדת הכנסת לקבוע "סדרי דיון מיוחדים" בהצעות חוק, בכל פעם שלקואליציה קשה להתגייס לדיון ארוך וקשה בהצעת חוק שנויה במחלוקת. "הקואליציה מבצעת פריצת סכר של השימוש בסעיף 98", התריעה אפיק באוזני חברי הוועדה. "שינו את סדר החקיקה כדי לאפשר את השימוש, אני באמת חושבת שזה לא מצב נכון להפעיל את הסעיף". אך בקואליציה שהבטיחה לשמור על שלטון החוק מכל משמר, אפילו לא מצמצו.
אילו זו הייתה הדוגמה היחידה, אולי היה מקום דווקא לברך על התקדימים שקובעת הקואליציה. מי שאמורים לשלוט בכנסת הם חברי הכנסת ולא היועצים המשפטיים, גם כשזה מכאיב לימין וגם בשעה שהשמאל הוא הנפגע. אולם כאשר ההתעלמות מהנחיות הייעוץ פוגעת באינטרסים ממשיים של המדינה, כמו במקרה המוזר של שר הביטחון ופרשת מינוי מנכ"ל התעשייה האווירית, הדבר חמור בהרבה. מתוקף תפקידו, השר בני גנץ הוא הממונה על החברה, חוד החנית של התעשייה הביטחונית במדינת ישראל. התעשייה האווירית, המעסיקה אלפי עובדים ומובילה פיתוחים קריטיים לביטחונה של המדינה, פועלת יותר משנה בלי מנכ"ל קבוע.
המחדל אינו מונח לפתחו של דירקטוריון התעשייה האווירית ואפילו לא לפתחו של היו"ר החדש, עמיר פרץ, שמונה בניגוד לדעתה של ועדת המינויים. מי שאחראי למחדל הוא אדם אחד: שר הביטחון. תהליך בחירת המנכ"ל הסתיים בנובמבר 2020, והדירקטוריון אישר פה אחד את מינוי בעז לוי לתפקיד. לוי נכנס למשרה בפועל, אך מאז מתמהמהת חתימתו של השר גנץ, שנחוצה כדי להפוך את המנכ"ל בפועל למנכ"ל בעל סמכויות מלאות. גורמים המעורים בנושא טוענים שגנץ טרם התייאש מלמנות לתפקיד את אלוף במיל' חגי טופולנסקי, מקורבו של מנכ"ל המשרד אמיר אשל. וכך לוי מצא את עצמו תלוי באוויר במשך שנה ויותר, ואיתו החברה כולה.
המחיר שמשלמת התעשייה האווירית על גרירת הרגליים של גנץ כמעט מובן מאליו. אך את המחיר הגבוה באמת משלמת קופת המדינה. ועדת השרים להפרטה ורשות החברות אישרו ב־2020 הנפקה של רבע ממניות החברה, שאמורה להכניס לקופת המדינה כארבעה מיליארדי שקלים. נראה שאין צורך להסביר מדוע בשיא הקורונה, "מתנה" כזו לקופת המדינה היא לא דבר קל ערך. אולם ההימנעות מהשלמת מינויו של לוי למנכ"ל גררה את מהלך ההנפקה להקפאה עמוקה, וגרעה את ההכנסות הצפויות מקופת המדינה. ההחלטה למנות דווקא את לוי התקבלה בהנחה שהוא האיש המתאים להוביל את החברה אל העידן הבורסאי שלה, וכעת ההנפקה רק הולכת ומתרחקת. לגנץ לא אכפת, וגם לא ליו"ר החדש של התעשייה האווירית עמיר פרץ. מי שמשלם את המחיר הוא אוצר המדינה.
היועץ המשפטי לממשלה כבר הורה לגנץ כמה פעמים לחתום על מינויו של לוי. במכתב מנומס אך חריף ששלח המשנה ליועמ"ש גיל לימון לשר גנץ, שפורסם השבוע בהארץ, תקף המשנה את התנהלות שר הביטחון, אך דומה שגנץ אינו מתרגש. ממשלת שינוי, כבר אמרנו.
בדיוני הכנסת ובמינוי מנכ"ל לתעשייה האווירית – בכירי הקואליציה מנפנפים חוות דעת של היועצים המשפטיים, גם במחיר כבד של פגיעה בהכנסות המדינה
הרימו ידיים
החלטת משרד הבריאות השבוע להפסיק את עריכת בדיקות ה־PCR לאיתור חולי קורונה במרבית האוכלוסייה הייתה מהלך של אין ברירה. התחלואה ממשיכה לגאות, אך מערך הבדיקות כבר לא מסוגל לעמוד בעומס ועומד בפני קריסה, לראשונה מאז פרוץ הגל השני של המגפה. יותר מכול, המהלך החדש מעיד על אובדן שליטה. מעתה איש לא יוכל לדעת כמה נשאי קורונה יש במדינת ישראל, אפילו לא בקירוב. אמינותן של בדיקות האנטיגן אינה גבוהה, ואיש לא יוכל לפקח על תוצאתן של בדיקות שנערכו בבית. למעשה, קיומה של חובת הבידוד למי שנדבקו בקורונה הופך במחי החלטה אחת מחובה חוקית באכיפת המשטרה לעניין התנדבותי שספק רב מה יהיה שיעור ההיענות אליו. המאמץ הסיזיפי לקטיעת שרשראות ההדבקה נפסק, ואיש אינו פועל להאט את קצב התפשטות המגפה. המטרה היחידה של משרד הבריאות כעת היא לאתר בזמן בני 60 ומעלה ובעלי מחלות רקע שנדבקו בנגיף, במטרה להעניק להם טיפול תרופתי בעוד מועד.
אך למרות השינוי הדרמטי במציאות האפידמיולוגית, קובעי המדיניות נרתעים מלומר לאזרחים את האמת בפנים: ממשלת ישראל הרימה ידיים. ויתרנו על המאבק בהתפשטות וריאנט האומיקרון. אזרחים יקרים, הכדור נמצא בידיכם. ראיונות, מסיבות עיתונאים ותדרוכים קיבלנו בשפע, אך כל אחד מגורמי הממשל העוסקים בקורונה מדבר בקול אחר. ראש הממשלה בשלו, שר הבריאות בשלו ובכירי משרד הבריאות בשלהם. אפשר לנסות לנתח את מדיניות הממשלה המעשית ולהסיק ממנה מהי אסטרטגיית ההתמודדות המעודכנת עם הקורונה, אך אין סיבה להסתפק בכך. לאזרחי ישראל מגיעות תשובות ברורות ואמיתיות, בלי לטייח ובלי לייפות את המציאות. גם אם הממשלה ויתרה על גיבוש אסטרטגיה אנחנו רוצים לשמוע את זה, לא לחיות באשליות, ואגב גם לא לחלות.
צלם בהיכל
יחס מבזה לרבני הציונות הדתית מצד פוליטיקאים ואנשי תקשורת חרדים הוא כבר נוהג ישן, ובכל זאת אין לעבור עליו לסדר היום. תלמיד חכם אומנם רשאי בתנאים מסוימים למחול על כבודו, אבל לציבור שעומד מאחוריו לא מוקנית זכות כזו. רבים עוד זוכרים שהרב הצבאי הראשי, ולימים הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, זכה בעיתונות החרדית דאז לכינוי המזלזל "מר גורן", מפני שנתפס כציוני, רחמנא ליצלן. הנורמה של זלזול חרדי בתלמידי חכמים שאינם חרדים מושרשת עד כדי כך שכאשר העיתון יתד נאמן הקדים בכל זאת לרב חיים דרוקמן את התואר "הרב", היו מי שהרימו גבה בפליאה.
הקורבן התורן של תופעת ביזוי תלמידי החכמים הציוניים הוא הרב בניהו ברונר. כל מכריו מעידים שהוא איש אשכולות אשר ידיו רב לו במקצועות התורה, ירא שמיים ומדקדק בקלה כבחמורה. אך גדלותו התורנית לא מנעה מעיתונאים ומפוליטיקאים חרדים לבזות אותו השבוע רק בגלל מינויו הצפוי לראש מערך הגיור, בהמלצת השר לשירותי הדת מתן כהנא. עיתונאי חרדי ידוע כינה את הרב ברונר בתואר "ד"ר ברונר", בגין חטא לימודיו האקדמיים, וח"כ משה גפני הוסיף והשווה את מינויו להעמדת צלם בהיכל. לא פחות.
סגנון המתקפות החרדיות מזעזע, אך כך גם תגובת המגזר הדתי־לאומי, או אם לדייק – חוסר התגובה. מלבד שניים-שלושה ציוצים לא חריפים במיוחד, לא נרשמה מחאה של ממש. כשגפני יצא בבוקר מביתו, למחרת ההתבטאות הקשה, לא המתינה לו משמרת מחאה, ודאי לא הפגנה של ממש. "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים", אמר רבי יהודה במסכת שבת; ושמא בעוון ביזוי תלמידי חכמים עדיין לא זכינו לבניינה השלם מחדש.
