לפעמים המציאות כופה את עצמה על בעל הטור. אתמול בבוקר התלבטתי בין שני נושאים לכתיבה, ותוך כדי התלבטות נודע על מותו של הפזמונאי יורם טהרלב. הכתוב השלישי בא והכריע ביניהם. שהרי טהרלב היה כנראה, עד אתמול, גדול אנשי הזמר העברי שעדיין חיים בינינו; שילוב של מיטב שירי הלהקות הצבאיות עם הבולטים בשירי הפופ של שנות השבעים והשמונים לצד כמה מהשירים המתורגמים הנפלאים ביותר.
חוץ מאלה עסק טהרלב בעשורים האחרונים במפעל חדש ומקסים של תרבות יהודית: עיבודים משלו למדרשי חז"ל ולסיפורים מן המסורת היהודית, וכן טור אישי, הומוריסטי ומקורי, על פרשיות השבוע, שפרסם ממש עד לאחרונה.
פסקה כזאת הייתה יכולה להסתיים באופן מושלם במשפט הידוע: "על כל אלה מוענק ליורם טהרלב פרס ישראל". ואכן, מיד עם היוודע מותו בלט בתגובות הצער על כך שטהרלב לא זכה לקבל את הפרס הרם ביותר של המדינה, שהוא בלי ספק היה מועמד טבעי לו. בתחום הזמר העברי לא היה לאחרונה יוצר המשתווה לו בהיקף יצירתו, במעמדה ובמשך חייה. למען האמת, נראה שבכלל תחומי התרבות העברית אין הרבה אנשים שתרומתם מתקרבת לשלו.
טהרלב מצטרף בכך לרשימה יוקרתית של אנשים שהפרס הגיע להם, אבל איכשהו הוחמץ. אנשים כמו המשורר נתן יונתן ואיש הציונות הדתית משה מושקוביץ (מושקו). עליהם ועל שכמותם אפשר לומר שלא הם המפסידים העיקריים מכך שלא זכו בפרס. פועלם יישאר זכור הרבה אחרי שכמה מהזוכים יישכחו לחלוטין. המפסידים העיקריים במקרים כאלה הם הפרס ויוקרתו. אם פרס ישראל נועד לציין את חשיבות תרומתו של אדם בתחומי העשייה החברתית והציבורית, היצירה התרבותית והמחקר המדעי – ככל שמרשימת מקבליו נעדרים שמות בולטים, יומרתו של הפרס ליצור את רשימת הישראלים המצטיינים מצטיירת כיומרת שווא.
שתי דרכי התמודדות יש לבעיה הזו – האחת מהותית וארוכת טווח, והשנייה מעשית ומיידית. הדרך המהותית קשורה בהכרה בכך שפוליטיקת הזהויות, הכוללת גם תביעה להענקת אפליה מתקנת לזהויות המקופחות מן העבר, היא אנטיתזה ליצירת זהות ישראלית ממלכתית, המדגישה את המשותף ולא את המפריד. כשמדובר במדיניות ציבורית המתייחסת להווה יש הצדקה להעדיף, לפחות עד רמה מסוימת, את תיקון העוולות הסקטוריאלי על פני כור ההיתוך הממלכתי – שהרי מדיניות כור ההיתוך היא שיצרה מלכתחילה את העוולות. אבל כשמדובר בהוקרה לדמויות הנמצאות בערוב ימיהן, הפעלת התבחינים השוויוניים מן ההווה על גיבורי העבר יוצרת דווקא עוול. קשה להתכחש לכך שגיבורי שנות המדינה הראשונות, שנמצאים היום בערוב ימיהם ומועמדים לפרסי מפעל חיים, לא התחלקו באופן שוויוני בין הקבוצות. בשנים ההן בני עדות המזרח היו בשנותיהם הראשונות בישראל, ומעמד הנשים, כמו מעמד הדתיים, החרדים וקל וחומר הערבים, בוודאי לא היה שוויוני.
אפשר וצריך לנקוט כיום מדיניות שונה, שנותנת הזדמנות שווה לכל הקבוצות בחברה, אבל לא נכון לשכתב את העבר, ולהציב את התבחינים העכשוויים כקובעי מדיניות ההוקרה להישגים והתרומה מן העבר. כי במדיניות כזו, החילונים האשכנזים "הפריבילגים" יהיו כמובן האחרונים לזכות בהוקרה, אף שבפועל הם היו ללא ספק הקבוצה הבולטת ביותר. למשל, אני מעריך שטהרלב לא זכה בפרס ישראל לא משום שמישהו לא הבין בזמן אמת את עדיפותה של תרומתו לזמר העברי לעומת שאר בני גילו החיים כיום, אלא בגלל החשש להעניק "שוב" את הפרס לגבר חילוני אשכנזי.
לאורך זמן נדרשת אפוא מדיניות ציבורית אמיצה, שיודעת להבחין בין ההווה לעבר, ובוחרת להוקיר את הישראלים המצטיינים לפי חשיבות תרומתם בזמן אמת, ולא לפי כללי התקינות הפוליטית של היום. בטווח המיידי, ראוי לשנות את החוק הקובע כי פרס ישראל לא יוענק לאדם שנפטר, ולקבוע שהפרס יוכל להינתן לאדם גם בשנה שהלך בה לעולמו. כך דווקא אנשים שהוועדות למיניהן "שכחו" ובינתיים הלכו לעולמם יוכלו לקבל תיקון מיידי עוד באותה שנה, דווקא אחרי מותם ומתוך הכרה ציבורית רחבה בזכאותם.
