אחת מהעובדות על עצמי שלא התעכבתי עליה במעט טורים שכתבתי עד כה היא- שיש לי אחות תאומה. כן, כן, אני חולקת ימי הולדת עם מישהי מדי כל שנה ושנה. למרות שיצאנו מאותו הרחם- אנחנו שונות מאוד, באופי ובמראה החיצוני. אבל זאת בדיוק הסיבה שאני כל כך מתרגשת לכתוב עליה, כי היא יותר כמו אחות או חברה טובה מאשר "קופי-פייסט" שלי, שעושה כל דבר כמוני עם אותן דעות ורצונות.
כשרוני נשאלה לאחרונה איך היא מתארת את השוני בינינו זה מה שענתה: "אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לתאר את השוני בינינו היא לספר על הפעם ההיא בשבת בערב כשאביה ואני יצאנו לסיבוב בחוץ – היא בטרנינג, סוודר ונעלי ספורט נוחות, מקפצת לה בהתלהבות לאורך כל הדרך, ואני עם שמלת שבת מפוארת, מגפיים גבוהות, וצעיף, מחייכת ומנסה לא למשוך יותר מדי תשומת לב ממה שכבר אביה מושכת… נכון, לפעמים תשומת הלב הזאת היא קשה, ובאמת לא הכל בינינו ורוד ושמח. יש לנו לא מעט מריבות וויכוחים, אבל אנחנו משלימות אחת את השנייה, ואני ילדה די ביישנית…".
רוני ואני כבר התרגלנו לאנשים שניגשים אלינו עם מבט בוחן ועין צרה ואומרים: "אתן? תאומות? אין שום סיכוי!" ואחרי אבחנה מדוקדקת מוסיפים: "האמת. יש בכן משהוא דומה…".
למען האמת אנחנו כל כך רגילות לזה שאנחנו כבר משלימות להם את המשפטים. אני אוהבת את אחותי מאוד. למרות ההבדלים בינינו. בזמן שאני סוערת, עצמאית, פתוחה ומוחצנת. היא מחושבת, מסודרת, אחראית, תומכת והולכת לפי החוקים כמו שצריך.
אני חושבת שזה מה שגורם לי לאהוב אותה כל כך. אנחנו שונות אך משלימות, היא עוזרת לי, בזמן שאני עוזרת לה.
ולכן השבוע החלטתי לשתף איתה פעולה, ולכתוב על הניסיון שלנו אחת עם השנייה. היא תספר עליי ועל איך זה לגדול עם תאומה על הספקטרום ואני אספר על איך זה לגדול עם תאומה "רגילה". תחילה, הנה כמה מילים שרוני כתבה עליי:
"אני יכולה לומר שתאומה עם אוטיזם זה דבר מיוחד. אבל אם לומר את האמת, אני לא יודעת איך זה להיות תאומה לילדה עם אוטיזם, אני רק יודעת איך זה להיות תאומה של אביה. לפעמים אני חושבת שחבל שאין לי כוחות טלפתיים. הייתי רוצה לדעת מה קורה בראש של אביה, כי הסיטואציות שאנחנו נקלעות אליהן יכולות להיות כל כך הזויות.
אבל אין מה לעשות. זאת אני, זאת אביה – ובעד שום הון שבעולם לא הייתי מחליפה את אחותי התאומה!".
בחוויה שלי- אני תמיד קינאתי ברוני, מאז שהיינו ילדות קטנות בגן. היא הייתה מתחברת בקלות לילדים עם האופי הנעים והמקסים שלה. בזמן שאני נשארתי עיקשת, קבעתי את הכללים שלי במשחקים ולא הסכמתי לאף ילד שחלק את דעתו להשתתף. אחר כך, כמובן, התפלאתי ובכיתי למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי…
לרוני תמיד היה את הלב הגדול לשתף אותי בכל דבר עם החברים שהיא יצרה. לכן מעולם לא באמת הרגשתי לבד. אולי ביקום אחר, איפה שהיא לא הייתה נמצאת – כן הייתי נשארת הילדה הבודדה בלי מי שירצה לשחק איתה.
לא ידעתי אז להעריך את החשיבות של מה שהיא עשתה בשבילי. היא לא הייתה חייבת לעשות את זה, לא הכריחו אותה. אבל היה לה משהו אחד שגרם לה לא לוותר עליי ולא משנה כמה קשה דברים נהיו – הייתה לה אמפתיה.
אני מודה כל יום לאלוהים שנתן לי אותה, אנחנו רבות המון, אבל בלעדיה -לא הייתי מסתדרת. בטח ובטח שלא בעולם הילדים האכזר. היא הייתה המתווכת שלי שמנעה כל כך הרבה צער וכאב שיכלו להיגרם לי, אילולא היה לי אותה.
תודה רוני, על הכל.
