לצורך הטור השבוע, החלטתי לשאול את מאיוס, בתי בת השמונה, איך היא מסתדרת עם המשפחה המשולבת שלנו.
חשבתי לתומי שמכיוון שהיא אוהבת את נדב והיא גם חברה מאד טובה של הילדים שלו ובקושי זוכרת את חיינו לבד, היא תספר כמה טוב לה וכמה היא מאושרת.
ממש לא הייתי מוכנה לקיתון התלונות שהגיע ואיים להטביע אותי.
"את זןכרת שנסענו לאילת"? כן, אני זוכרת. אבל היא, לא ממש אמורה לזכור. היא היתה כמעט בת שלוש. אין מצב שהיא זוכרת.
אבל היא המשיכה "נסענו לבד. בלי נדב. בלי לילוש ועילאי. לבד. והיה לנו כיף והיה לנו טוב. למה היית צריכה להרוס לנו את זה"?
ברגע הראשון, ניסיתי להוכיח לה שהיא טועה. כמובן.
אמרתי לה שהיא בכלל לא זוכרת את אילת לדעתי. וחוצמזה, שיותר כיף כשיש ילדים נוספים, כי אמא שלך לא תמיד מוצאת את הסבלנות לשחק והרווחת את נדב שאוהב אותך כל כך ועובדה שכשהילדים שלו לא נמצאים ואת מתגעגעת אליהם ושואלת מתי הם יבואו, ועוד ועוד הסברים מהסברים שונים שכל תכליתם להוכיח לה שהיא טועה ושיותר כיף ככה, ביחד, משולבים כמו שאנחנו.
היא הביטה בי ויכולתי לראות שהיא לא מבינה איך זה ששאלתי אותה שאלה אבל שאני לא מוכנה להקשיב לתשובה.
למזלי ולמזלה, מהר מאד הבנתי כמה דברים.
הדבר הראשון שהבנתי, הוא שבמקום להקשיב לתשובה שלה, דחפתי לה בכוח את התשובה שלי. ולא סתם, אלא תשובה אחרת לחלוטין מהתשובה שלה. לא הקשבתי לה, לא הכלתי את מה שהיא אמרה. וכל זה, אחרי שאני זאת ששאלה אותה את השאלה!
הדבר השני שהבנתי, הוא שקשה לי לשמוע את מה שיש לה להגיד. אני כל כך רוצה לשמוע שהכל בסדר, אני כל כך רוצה להאמין שהכל טוב, שאני לא מוכנה להקשיב בכלל למישהו שטוען אחרת.
הרבה יותר קל לי לשמוע כמה שטוב להם כי אז אני לא מפעילה בכלל רגשות אשם. אני יכולה להישאר עם השמחה שלי על ההצלחה המסחררת שלנו ולטפוח לעצמי על השכם.
כמה זה לא פשוט לשמוע שלמרות כל ההשקעה שלנו, למרות שיש פה המון טוב, גם יש צדדים לא פשוטים. הרבה יותר קל להגיד לה שהיא טועה, אחרי שאני בעצמי שאלתי אותה מה היא חושבת.
האשמה הזאת, שאני כל כך מתיימרת להאמין שהיא כבר לא חלק ממני, שאני אוהבת להאמין שאני כבר לא מתנהלת לעומתה או בגללה, מתברר שהיא עדיין כאן. אחרת לא הייתי כל כך מתנגדת לשמוע את הבת שלי.
האם היא תהיה כאן תמיד?
הסתכלתי על הבת המתוקה הזאת שלי. כמה יש לי ללמוד ממנה. אז תפסתי את עצמי והשתקתי אותי. תודה לאל. אמרתי "סליחה מאיוס. בכלל לא הקשבתי לך. הקשבתי רק לעצמי. בטעות. את מסכימה להתחיל שוב"?
היא אמרה שלפעמים היא רוצה טלוויזיה רק לעצמה. ולפעמים היא רוצה אמא שתבשל רק לה. ולפעמים היא רוצה לשבת אתי במטבח בלי שאף אחד ייכנס.
וזה כל כך פשוט ולגיטימי. ולפעמים, זה בדיוק מה שגם אני רוצה!
