אחרי שנים שבהן בכל פעם שפגשנו בבן המין השני, (עם ריח גוף סביר וחיוך עם פה מלא שיניים), רצנו לברר אם הם פנויים כדי לשדך לו את האח/אחות הרווקים, הנה הגיע הרגע המיוחל והם התארסו.
ואנחנו, אלו הנשואים פלוס פלוס, שכל כך ייחלנו לרגע הזה, מוצאים את עצמנו בדרך למסיבת האירוסין, מסתובבים כל רגע אחורה באוטו ומאיימים: "כשמגיעים תהיה שם צלחת ממש גדולה ויפה: אל! תשברו!! את!!! הצלחת!!!!!". רק אז אנחנו מבינים שבעצם מדובר בפרויקט לוגיסטי משוגע.
אם אתם משפחה שמכבדת את עצמה, אתם חייבים, אבל ממש חייבים להכין קליפ לחתן ולכלה. שהרי נאמר: אם נפלה כלה ביער ולא העליתם את הקליפ ה־הו כה מושקע של כל האחים והאחיינים לפייס, האם באמת הייתה חתונה? אם חשבתם שלמצוא זיווג הגון היה קשה, ברגע שצריך לתאם עשרים איש ולמצוא יום פנוי להקליט באולפני ארגמן, אתם מבינים מה זה באמת קשה. עד שבוחרים שיר (כבר היה, כבר היה, כבר היה), עד שבוחרים קונספט (כבר עשינו, כבר עשינו, כבר עשינו), עד שמתאמים זמן הקלטות שנוח לכולם (אני בסקי, אני בלידה, אנחנו מתגרשים).
כשמגיע סוף־סוף יום הצילומים וההקלטות, אתם מתייצבים באולפני ארגמן, שמתגלה כחדר שירותים מרופד במזרון ביצים בבית של החבר מהתיכון של אחיך. אתם נדחסים כולכם לתוך הכוך הקטן, נצמדים מעל מיקרופון מצ'וקמק ושמים בנונשלנטיות אוזניות על חצי אוזן כאילו אתם מינימום מייקל ג'קסון בשנות השמונים והתכנסתם לשיר WE ARE THE WORLD. הטכנאי שמקליט ישבח אתכם שאתם שרים נהדר ואיך זה יכול להיות שלא הלכתם לאודישנים של כוכב נולד כי לגמרי יש לכם את זה. במיוחד יוגבי ששר בתדר שרק דולפינים מסוגלים לשמוע, אבל יישמע כמו פרחי ירושלים אחרי שהטכנאי יתקן הכול עם אוטו־טיון.
להשלמת המראה של הקליפ, אל תשכחו לשלב עם הצילומים שלכם שרים באולפן גם את הרעיון המקורי כל כך שרק אתם חשבתם עליו. אני מתכוונת כמובן לכל הדודים/דודות/סבים/סבתות/ילדים/ילדות מניפים אל־על שלטים עם מילות השיר. המהדרין יוסיפו כמובן גם אביזרים מתאימים כגון משקפי שמש למשפט "אתם כמו שמש וירח" וזיקוקים בפזמון "דינה ומיכאל זוג מדליק כל כך".
מה שלא מתאמים כי רוצים לגנוב פוקוס הם כמובן בגדי השושבינים והשושבינות. על מתבגרים אין מה לדבר, אם הם בכלל מואילים בטובם להופיע, להתגלח או לסדר את הליפה שהם מאריכים זה נחמד. ואם הם יסכימו לחייך ולא להסתכל בפרצוף הזעם הרגיל שלהם למצלמה זה בכלל מושלם. אנחנו מדברים על הקטנים והקטנות. כי אנחנו כמובן בכלל לא בתחרות "הילדה החמודה ביותר". ברור שלא. פשוט סתם מהרגע שהזוג הגיע לדייט שני אנחנו כבר מזמינים שמלות מחו"ל, נעליים בייצור אישי מסין, בוחרים תסרוקות מקוריות ועליונית בתפירה עילית. אני אגב נגד זה, אני מעדיפה ללכת בדרך השלום והטוב ולשחד את הצלם. "אחי, קח 200 ש"ח ותתמקד בילדה עם הכתם־קטשופ על המלמלה (ותודה לאבא שלה שחשב שזה נכון לתת לה אוכל לפני החופה)".
וכאילו לא הספיק לך להיות כל השנים האלה בוועד המארגן של הגן/כיתה/חוג מקרמה, את מוצאת את עצמך בוועד המארגן של מסיבת הרווקות (ואת בכלל מהצד של החתן). עכשיו בואו, באיזה יקום הגיוני תְכנסי בחדר סגור כל כך הרבה אנשים לא קשורים הכוללים את החברות ממש"קיות הוראה מחזור שלוש נותנות בראש, הגיסות שלא מדברות אחת עם השנייה, קבוצת הווטסאפ מהתיכון "המגניבות מהספסל האחורי", קבוצת החנוניות מהלימודים במכללה "מי יכולה לשלוח סיכומים?", קבוצת "אחיות או להיות" ועוד איזה שתי חברות תקועות: אחת מהזומבה וחדווה המזכירה הרפואית שעובדת עם הכלה.
התפריט תמיד, אבל תמיד, צמוד לכללי התנ"ך של מסיבות רווקות, או במילים אחרות: פשטידת בטטות, קינואה וסלט חסה עם בצל סגול בהגזמה. תהיה שם זאת שתהיה חייבת להרוס את כל האווירה: "זה נראה ממש טעים אבל סליחה, אני פשוט לא אוכלת גלוטן, לא אוכלת סוכר ולא אוכלת דברים ששווה לחיות בשבילם באופן כללי". וכולן כבר יודעות שמה שבטוח הוא, שהיא אוכלת לכולן את הראש. אבל אין מה להגיד, יש משהו כל כך מעצים בערב שכולו נשים. מעצים בעיקר את הפולקעס שלי שאמורים להיכנס בעוד יומיים לשמלה.
אבל אז היה מהמם ומרגש וכולם היו נורא יפים ורקדנו והילדים היו חמודים. והנה, ברוך ה', רק בשמחות ואיזה נחת יש להורים. אבל רק בשבת שבע ברכות מבינים, שזהו, עכשיו שהם נשואים, אין מצב לשנ"צ במלון, כי אין למי לשלוח את הילדים.
