המדרכה הרטובה הסגירה שאריות של גשם, והרוח החורפית חדרה את הסריג הדק שלבשתי. נכנסנו להתחמם בבית קפה במושב, עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה שביקרתי שם. "גירדת פעם את הראש מהרצפה?" אני שואלת אותו אחרי הקפה הראשון, בלי הכנה. הוא הסתכל עליי במבט תוהה, לא מבין מה אני רוצה.
״אני שואלת״, ניסיתי להסביר, ״אם פעם נפגעת, או התרסקת לתקופה?".
הוא נראה כל כך מאוזן אפילו הקול שלו מתון. "אהמממ, לא ממש", הוא ניסה להיזכר.
"אז שברון לב?", התעקשתי.
שתיקה.
יש בעולם מועדון די נחשק לאנשים עמידים (לא "אמידים" באלף) שכדי להתקבל אליו צריך לעבור משבר ולהישאר על הרגליים, לחטוף אבל לא להתרסק , להיטלטל אבל להצליח לשמור על יציבות.
להיות עמיד זה לאבד את החסינות, כדי למצוא את הדרך חזרה למעלה
בעיקרון, אני עוברת את תנאי הסף וקיבלתי גם תעודת חבר בתור בוגרת סרטן (לשעבר) עם מומחיות בפרספקטיבה ופרופורציות. כלומר, אחת שיודעת, אחת שהתנסתה ושעברה דבר או שניים בחייה. אני אוהבת להשתייך למועדון הזה, זה כמו תואר אצולה. אני מפזרת אבק של מנוסים, תומכת נופלות ונופלים. אני עולה על ההר ראשונה ורואה את כל התמונה, יש לי טיפ זהב למתמוטט המצוי וארסנל של עצות למתמודד המתחיל.
אבל מחוץ למועדון, טוב שם זה כבר משהו אחר. שם אני נוטה לייבב יחסית בקלות, לא תמיד יש לי כוחות להשאלה. אני פוגשת עצבות שלא לומר עצבנות בלי סיבה. שם אין לי עצות להשיא, לא תובנה עמוקה. לפעמים זה מרגיש כמו שמשון הגיבור והרעמה, אם אין לי שיער, הקסם פג, אני שבירה.
והשאלה שעולה היא אם זה חייב להיות "או או". אם מצבים תמיד מתהפכים, אם אחרי חצות הכרכרה שוב חוזרת להיות דלעת, הסוסים עכברים, והשמלה מתבלה. אם אפשר בכלל להישאר עמידים לנצח, חזקים מול כל סערה. איך לדלג על הפחד כשהכוח מסתלק בלי להשאיר עקבות, איך לאהוב את עצמי עירומה.
יכול להיות שאין סטטוס סטטי, והעניין הוא בכלל התנועה. יכול להיות שלהיות חזק זה דווקא הרגע שהאדמה רועדת וצריך להתחיל מהתחלה. שלהיות עמיד זה לאבד את החסינות שוב ושוב, כדי למצוא את הדרך לעלות למעלה בחזרה. יכול להיות שהכוח מתגלה רק בזמן חולשה. זו הדואליות, הניגודיות, מה שקורה כשכל מה שיש נעלם. זה השריר שגדל במסת החיים והם הרי כל הזמן משתנים…
סיליבה דוראן הרקדנית והמורה האגדית שלי לפלמנקו הסבירה לי שהגוף זז הכי טוב אם לא מפריעים לו עם עודף מחשבה. אז אני זזה בין ידיעה ברורה לסימני שאלה, בין מאמץ להרפייה, בין התחזקות לנפילה. זוכרת שהסטטוס לא קובע, זה רק נדמה לי שהכל משתנה, בעצם אני כל הזמן עולה.
