קריסה מתרחשת בבת אחת. וזה בדיוק מה שאנחנו רואים לנגד עינינו בהקשר של ניהול משבר הקורונה. כמו חור שחור בגלקסיה רחוקה הבולע לתוכו כל מאסה ואינו מאפשר הפיכות, כך ישראל ברגע אחד נתון הפכה ממדינה שהתימרה לקחת את גורלה בידה, לישות שאיבדה לחלוטין את השפעתה על המציאות.
לא יעזור לסטטיסטיקאים ולאנשי הנתונים ממכון ויצמן וגם לא לרופאים השוטפים את אולפני הטלוויזיה תעלולי הנתונים ופטפוטי הסרק שמתחילים לחזור על עצמם – הקורונה הצליחה למוטט את עצמאות ההחלטה הישראלית ולמחוק לחלוטין את המאמץ לנסות ולהשיג שליטה ולו חלקית על המציאות הבריאותית והלאומית. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין עד כמה הברדק חוגג ועד כמה הכאוס הוא מוחלט. את זה מבין כל אזרח שנמצא בתור לבדיקה, כל הורה שמתלבט האם לשלוח את ילדיו למערכת החינוך וכל עצמאי שנפגע כלכלית. וזו כנראה רק ההתחלה. מה שמחזק את הקלישאה ולפיה קשה מאד לבנות, אבל קל מאד לפרק, ותוך זמן קצר מאד.
ההתמוטטות המהירה התרחשה גם בגלל שמודל הניהול הרשתי שבו אוחזת הממשלה, המבוסס על יצירת הבנות בין רכיבי הממשלה ועל אוטונומיה רחבה למשרדים השונים, אינו מתאים למצבי חירום. די ברור היום כי למבנים פוליטיים אנכיים, המבוססים על סמכות ברורה, יש יתרונות בניהול מצבי חירום העולים לאין שיעור על אלה האופקיים מבוססי הליברליזם.
הקורונה היא סוג של מצב חירום. ובסיטואציות כאלה נדרשת לא רק מנהיגות חכמה שיודעת להריח ולקרוא את השתנות המציאות, אלא גם כזו שמוכנה לחרוג מדפוסי ניהול שכיחים ומקובלים, אפילו במחירים פוליטיים. היכולת "לדפוק על השולחן" ולעצב את המערכה בהתמודדות עם המגפה היא קריטית, ולשם כך נדרשת סמכותנות בכל הנוגע לאימוץ מדיניות ברורה וליכולת לאכוף אותה לאורך זמן. בישראל נוצרה מציאות פוליטית שבה דווקא בשלבים הקשים של ניהול המגפה, השתלטו במקביל על המערכת המגמות האנטי-סמכותניות והאוטונומיזם הממשלי שהחלישו את משקלו ומעמדו של ראש המערכת. בחיבור הקטלני עם חוסר הבשלות של חלק מהעוסקים במלאכה ועם היעדר עומק ניהולי של חלק ממובילי המערכה הבריאותית-לאומית, התוצאה היא לא עניין להתפאר בו.
כל זה מתרחש כאשר האומיקרון מכה את האמונה המוחלטת במודרניזם ובעיקר במדע ובטכנולוגיה. אלה סופגים כעת מהלומה קשה. החיסונים לא הכחידו את המגפה וכנראה שמתודת ה- RNA לא ממש מצליחה לייצר אפקטיביות לאורך זמן כפי שציפו וצפו המומחים. אבל הדבר הגרוע באמת הוא, החיבור שבין תקרת הזכוכית של המודרניזם ועולם המדע לבין הפרדיגמה הפוסט-מודרנית המאופיינת בביקורתיות חסרת גבול, במעשה של הטלת ספק מוחלטת ובחוסר אמון בממסדים המדינתיים. כאן נוצרת התנגשות בין שתי הפרדיגמות: המודרניסטית-מדעית וזו הפוסט מודרניסטית-ביקורתית כאשר נעדר ממקומו תווך שפוי שמצד אחד נותן כבוד למדע אך מכיר במגבלותיו, ומצד שני מפנה מקום לביקורת עצמית מבלי לקרוס לסהרוריות חסרת האחריות של העולם הביקורתי.
הקרב הזה, בין שני המחנות, שמגיע עכשיו לשיאו, בא לידי ביטוי לאורך ניהול משבר הקורונה בנוכחות האלימה מחד גיסא של מתנגדי החיסונים ומכחישי המגיפה, ומאידך גיסא בנוכחות הטכנית מידי של "המומחים" מהממסד הרפואי שעסקו, כמו פרשנים פוליטיים, אך ורק בפרשנות הקליפה החיצונית של המציאות. מי שלא נכח בשיח, הם אלה שצברו ידע על טיבן של מגפות, על ההיסטוריה שלהן, על ההתנהגות האנושית במהלכן. כאלה שיכלו אולי לספק ידע והבנות מעט יותר משוכללות ופחות רגעיות על המצב. אלה הבנות שהיו יכולות אולי לעדן את קהילת הרופאים 'המעשיים' שהטילו את כל יהבם על יכולת המדע להכריע את הטבע, אבל גם היו מסוגלות למקם בפרופורציה ובהקשרים המתאימים את עיקרון הטלת הספק כך שניתן היה לתרגם את הביקורת לפיתוח אסטרטגיות מגוונות שאינן מתמצות רק בהתחסנות כפי שאולי נעשה בחלק מהמודלים שפיתחו מדינות המזרח הרחוק.
