זהו, צונאמי האומיקרון כאן. גלים גבוהים שאי אפשר לעצור. אני חושבת קודם כל כמה אנחנו ברי מזל, שבסופו של יום זו לא מגיפה קטלנית. אני לא רוצה לחשוב חס ושלום איך היה נראה פה אם הייתה נופלת עלינו מגיפה כמו האבעבועות השחורות שחיסלה שליש מאזרחי אירופה. אני לא רוצה לחשוב איך זה היה אם המילה "מאומתים" הייתה גזירת מוות ובכל בית היא הייתה נלחשת כדי שאולי זה לא יגיע לאוזניים של מלאך המוות. אז נכון, זו תקופה מטורללת, מעצבנת ומלחיצה, והיא מקריסה עסקים, ומעלה אחוזי גירושין, ומריבות בבית וחשדנות בין שכנים. גם קצת עזרה הדדית, למרות שעכשיו כבר אף אחד לא מכין סלי פיקניק וערכות יצירה לשכנים המבודדים כי כולם מבודדים בעצמם. אבל בסרגל המוות, ברוך ה' אלף פעם, זה לא הסיפור.
"סרגל המוות" לפעמים מכניס לפרופורציות. אם משהו לא מביא למוות, עם כל השאר נתמודד. מצד שני, אחרי שנשמנו עמוק וכולם בחיים, אי אפשר שסרגל המוות יהיה אמת המידה היחידה. אפשר לקרוא לו גם 'סרגל השוואה', להסתכל על המציאות ולומר, כמו שהיינו אומרים פעם- "נו, בשואה היה יותר גרוע". נכון, ועדיין. הקושי שמתרחש עכשיו- כבודו מונח במקומו. בסוף, רוב העבודה היומיומית שלנו היא על מנת להתפתח ולא על מנת לשרוד רק.
ובכל זאת, אני מרגישה שהקורונה הציפה בתוכנו את קומת ההישרדות. בואו אני אתן לכם דוגמא מהטרלול (מילה שנבחרה, אגב, למילת השנה) שחוויתי בימים האחרונים: אחת לכמה שעות אני מקבלת סמס או מייל שנפתח במילים המלחיצות ביותר לשנת 2022: "הורים יקרים"… וילדים שאתמול יצאו מבידוד של חמישה ימים נכנסים כבר לעוד אחד. בתורים לבדיקות עומדים לפחות ארבע מאות איש רק בשביל לגלות שהוזמנו רק 300 בדיקות ועד שהגענו הן נגמרו.
במציאות כזאת יותר ויותר הורים מותשים אומרים: "גם אם לא רציתי לחסן ילדים אין לי שום אפשרות להתנהל ככה". ובלב לא שקט הם אומרים- "קדימה ילדים, להפשיל שרוולים". השיקול לחסן את הילדים הוא לא מחשש למחלה ואפילו לא מחשש ההדבקה אלא פשוט מאימת הבידודים הסיזיפיים וכי אין כח כבר להיות שוב תקועים בבית.
יש ימים בהם אדם שבע ושמח ויכול להחזיק באידאולוגיות כמעטפת משמעותית לחיים עצמם, אבל עכשיו הימים בהחלט אינם כתיקונם, החיים עצמם חזקים משיקולים גבוהים ויש שיקולים אחרים ראויים ומכובדים שהופכים להיות הדבר הנכון לעכשיו.
יש אנשים שיכולים לעמוד בכל ההשלכות של העמדות האידאולוגיות שלהם. יש לי חברה אחת כזאת. אולי שתיים. נשות אמת לוהטת שלא מסוגלות לעשות שום דבר אם הלב שלהן לא מאה אחוז שלם איתו. שלא מסוגלות לשקר לאידאולוגיה שלהן, גם לא בשעת הדחק. הן גם מוכנות לשלם את כל המחירים שזה דורש. אני מקנאה בהן במובן מסוים. הלוואי ולא הייתי נכנעת מהר כל כך לשיקולים פרגמטיים – בין אם בקיום מצוות, בשמירת חוקים או ברצונות עמוקים של הלב. די מהר אני מוצאת את הדרך הפרגמטית, אני גם מספרת לעצמי שפרגמטיות היא האמת עכשיו. קל לי לספר את זה לעצמי כי הרבה פעמים זה נכון. אני רק מזכירה לעצמי כל פעם שאני שומעת על דברים כמו שוק שחור של בדיקות אנטיגן, שאין לי מה להזדעזע ולהיות טהרנית כלפיהם, שאני מכירה את זה מתוכי. רובנו צריכים לבחור מדי פעם מתוך הישרדות, עומס, עצלות, פחד או כל צורך אחר- עמדות פרגמטיות ושיקולים פרקטיים.
