חודש שבט מציין את הנקודה בזמן בטבע בה השרף עולה בעצים. רגע לפני שהאביב פורץ החוצה בצורת לבלוב ופריחה ומתגלה בתנועה חיצונית, יש במסורת היהודית התייחסות למהלך המקדים, הסמוי מן העין, שעל בסיסו נקבע ראש השנה לאילן.
השרף עולה בעץ. הביטוי היפהפה הזה מתאר את כוח החיות העולה בתוך העץ ומתחיל את ההתעוררות מתרדמת החורף. חודש שבט מכל החודשים, מזמין אותנו להעמיק את הקשר והחיבור שלנו עם הטבע, לתת לדבר הזה שקורה באדמה ובצומח להדהד גם בנו. להיות בזמן הזה בתשומת לב להתרחשות שנמצאת בתוכנו, עולה בנו, מתחת לתנועה ומתחת לעשיה החיצונית. האם את מרגישה את השרף עולה בך? זו התחושה הזו, שמעקצצת בגוף, של רצון בוער לנוע, לקום ולעשות משהו, בוער וחם שזה כמעט שורף- הצורך בשינוי, הדחף ליצירה.
כמה אנחנו מרגישות את זה ביום יום שלנו? לא אגזים אם לפחות 50% מהדיבור שאני שומעת סביבי עוסק ב"אין לי כוח", "נמאס לי", "אני כל הזמן דוחה את… ","אני מרגישה שחוקה". כל הדיבורים והתחושות האלה מבטאות בדיוק את המצב ההפוך – עשייה ותנועה שלא עולה כשרף בתוכנו.
מתי התרחקנו מטבענו? תזכרו בילדות שלכן. כשהיינו ילדות קטנות ממש, כל תנועה או עשייה שלנו נבעה מתוך אותו שרף פנימי שעלה בנו. אך ככל שהתבגרנו קרו שלושה דברים שיצרו בדיוק את התמונה ההפוכה: הראשון, החופש האישי לנוע בעקבות השרף הפנימי לא תמיד התקבל בברכה, ואולי אף נשלל ממש. השני, נדרשנו יותר ויותר לבצע תנועות ופעולות על פי דרישה חיצונית וללא המתנה לרצון האישי שיעלה ויבוא. השלישי, ככל שהדעת שלנו התפתחה והראש והשכל הפכו יותר דומיננטיים – הם קיבלו את המנדט על ההנעה לתנועה ועשייה. כל אלה הביאו לכך שהלכנו והתרחקנו מהתחושה הטבעית שמורגשת בבשר ממש, כשהרצון השורף עולה ומניע אותנו.
כשמדברים על עקרון המאמץ המזערי כבסיס קריטי להצלחה, בעיניי התנועה הזו שקורית בשבט בעצים היא בדיוק אחד הביטויים שלו. תנועה/פעולה שנובעת מתוך חשק ורצון וחיות שעולה מבפנים היא תמיד מייצרת תנועה במאמץ מזערי בטח ביחס לתנועה או פעולה שמקורה בדרישה מבחוץ או מהשכל כשאין רצון או חיות פנימית שמצטרפת אליה שאז המערכת האישית צריכה לגייס הרבה מאמץ כדי לקיים אותה. וכשיש הרבה כאלה ביום – חווית חוסר הכוח, השחיקה, הדחיינות והתסכול גוברות.
אז מה עושות? חודש שבט מזמין אותנו להיזכר איך זה בטבע. איך זה כשזה בא טבעי. איך מרגיש השרף שעולה בתוכי. ולכל מי שחוששת שמא הוא כבר לא עולה – אין דבר כזה. זה שם כל עוד אנחנו חיות. רק צריך לחפש ולמצוא אותו. לתת לו לעלות ולהרגיש אותו, לעצור לרגע את השכל שמקשה "אבל איך?", או – "מה קשור עכשיו? זה לא מתאים", לשמוח בתחושה הזו ולתת לה להניע אותנו.
כשאני חיפשתי אחריה (אחרי שכבר לא הייתה לי ברירה אחרת, כי הבנתי ששחקתי עד דק את עצמי עם מיליון תנועות ופעולות שהגיעו כמעט רק מבחוץ) ורציתי לעורר את השרף שלי שיעלה בי – אז עשיתי עם עצמי את התרגיל הבא: בכל הזדמנות שיכולתי, עצרתי את עצמי והתאפקתי מלצאת לעשייה או לעשות פעולה עד שממש הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר להתאפק, שיש לי כבר קוצים, שאני ממש, אבל ממש רוצה. כמו פיזיותרפיה לאזור מסוים רדום.
ככה לאט לאט, חיברתי מחדש את השכל והלב והגוף לתנועה אחת. גיליתי שברוב הדברים בחיים שלי יש רצון פנימי לקיימם, רק שיותר מדי שנים לא חיכיתי לו שיצטרף והמשכתי בלעדיו. אתן מוזמנות לתרגל את זה בחודש הקרוב ובוודאי האביב שבא, ייראה ובעיקר ירגיש אחרת.
