"במשרדו המרווח שבמפעל/… נושא מבט עייף ומתוסכל/ חושב כיצד לעזאזל לכאן הגיע.
מועך בדל סיגריה מעושנת/ בתוך פגז נ.מ. ישן ומאפיר/ובלי משים כמעט עינו שנית בוחנת
את תמונתו עם המדים שעל הקיר".
"אלוף משנה במילואים/ זה קצת כואב ולא נעים/ אבל כאלה החיים/ אלוף משנה במילואים".
למראה סוללת הגנרלים במיל', המפגינים בצוותא עם אליעד שרגא בדרישה לפתוח בחקירה בפרשת הצוללות, עלה מן האוב השיר "אלוף משנה במילואים", שכתב יענקל'ה רוטבליט ב־1974. אם לוקחים בחשבון שבאותה שנה גם כתב יוסי בנאי בשירו "ספירת מלאי" על "חצי תריסר אלופים במיל'", אז אפשר לערוך התאמות לשיר של רוטבליט ולקרוא לו כבר "אלוף במילואים". באותם ימים, עוד לא היה על מי להוציא את התסכול כי המדינה הייתה בידיים הנכונות, אך מאז 77' מרחף מעל המדינה של הגנרלים איום מתמיד שמפציע אחת לכמה זמן.
גם בשיר הזה משתקף המעמד העליון והשליט, שרק מחליף תפקידים. רווחת העובדים במפעל ההסתדרותי אינה טורדת את מנוחתו של אותו אלוף משנה במילואים. כך גם האלופים במיל' כיום אינם חולקים בנטל עם האזרח הקטן ש"על גבו צרות החול עומסות לו כמגדל". במקום לגלות סולידריות ודוגמה אישית בשעת משבר ולתת כתף, בדמות ויתור על חלק מקצבתם למשל, בחרו פנסיונרים מדושנים אלה לשים רגל לביטחון המדינה.
כל בר דעת מבין שעצם הדיון ברכישת הצוללות, שאותו התחיל לפני מספר שנים עיתונאי חסר אחריות, בעיתון חסר אחריות, כבר גרם נזק, ואין צורך לפרט. ראוי להדגיש כי גם יצחק רבין כראש ממשלה, לא התייעץ עם הרמטכ"ל דאז אהוד ברק לפני שרכש צוללות. ואם כך הדבר, שברור שהעיסוק בצוללות גורם נזק ביטחוני, מה ניתן ללמוד על הגנרלים שבוחשים בקדירה? קשה להבין כיצד קצינים בכירים, שחרפו נפשם למען המדינה בקרבות הרואיים, באומץ לב ובמסירות, הפקידו אלף שנים של ניסיון צבאי וביטחוני, בכספת של הג'ינג'י ועוד נתנו לו את המפתח.
אפשר להגיע למספר מסקנות עגומות מהתנהלותם התמימה של ה"לשעברים", אשר מצאו עצמם כלי משחק בידיה של "התנועה לאיכות השלטון", אשר כדאי שהציבור ייחשף לגורמים המפעילים ומממנים אותה.
המסקנה הראשונה היא שבן גוריון צדק אמנם כשפירק את הפלמ"ח, אולם נדמה שהיה נדרש חריש עמוק יותר בשורות הצבא. פירוק הפלמ"ח בוצע על רקע החשש לנאמנות כפולה של מפקדיו. נאמנות לממשלה מחד גיסא ולמפ"ם מאידך גיסא. מסתבר שנותרו בצה"ל יוצאי פלמ"ח שלא הפנימו את מעמדם בחברה דמוקרטית, ונדמה שרוח הפלמ"ח עוד שורה על חלק מבכירי צה"ל. כמה חבל שרוח הפלמ"ח מתבטאת כיום בצה"ל בעיקר בנאמנות למפלגה. הפעם זו מפלגת עיתון "הארץ".
המסקנה השנייה היא שההיסטוריון אורי מילשטיין צודק בתזה שלו שההתקדמות בסולם הדרגות בצה"ל, תלויה בנאמנות. מסקנה זו מתקבלת המונוליטיות המחשבתית שמאפיינת קבוצת מפגינים שבעה זו. הללו, בוגרי המחדל של הקונספציה מ־73', לא למדו דבר ולא שכחו דבר. מדובר בתופעה מדאיגה של עדריות מחשבתית רדודה. כזו שמשתקפת בשעמום אינטלקטואלי שבו שרויים קצינים אלה שאינם טרודים בדבר מלבד ניקוי נוצותיהם.
הפגנת האלופים לשעבר מלמדת על כך שלמדינת ישראל, הניצבת בפני איומים של אויביה מבית ומחוץ, נוספה קבוצת לחץ חסרת לגיטימציה. הללו מנצלים את הילתם הביטחונית ומנסים לשוב ולהיות רלוונטיים על אף השנים הרבות שחלפו מאז היו חלק מהעשייה הביטחונית. לדעתם יש אותו משקל כמו לאבחנתו של מנתח לב בדימוס. אין פציינט שיסכים להיות מנותח אצל רופא לשעבר. בהנחה שגם אלופים אלה מבינים שהם לא בעניינים עולה איזו תהייה אם הפגנתם אינה אלא מסך עשן לצורך הסחת דעת הציבור מהנעשה בממשלה. נותר עוד לברר האם ניתן לראות בקבוצה זו חלק מ"בגידת האליטות", שאותה אפיין ד"ר משה ברנט, או שמא מדובר בתופעה נפרדת ודומה.
ואחרי ככלות הכול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה: אולי בכלל היה ראוי לדון את ההפגנה הזו לכף זכות. ייתכן שהצדק עמם ועסקת הצוללות היא בזבוז כספי ציבור משווע. הרי היה ניתן לבחון רכישת צוללות משומשות. מה, אי אפשר היה לפנות לאנגליה ולרכוש במספנות פורטסמות' כמה צוללות ישנות? מה כבר היה יכול לקרות?!
