לילה ראשון בלי אמא
מכל עבר עלתה השבוע זעקה: הממשלה מפקירה אותנו! זו לא הייתה רק זעקתם של האנשים מהרחוב, ולא רק זעקת האופוזיציה הפוליטית. גם עיתונאים נכבדים, חלקם תומכים מובהקים של הממשלה, התלוננו השבוע על הפקרה. וכל כך למה? כיוון שמדיניות הקורונה של הממשלה 'כאוטית'; ההנחיות משתנות מיום ליום, והממשלה משדרת העדפה שכולנו נידבק על פני הגבלות שיכלו לפחות להאט את תהליך ההדבקה.
מעבר לשאלת הצדק בתוכנן של הטענות, הן ללא ספק מבטאות הלך רוח ישראלי אופייני: הממשלה היא האמא הגדולה שצריכה למלא את כל צרכינו, לדאוג לפרנסתנו ולבריאותנו, שלא יהיו לנו פקקים בכבישים.
הלך הרוח הזה קשור כמובן בנסיבות שבהן הוקמה המדינה. ישראל היא הרי המדינה היחידה בעולם שרוב בני העם שלמענו הוקמה כלל לא חיו בתוכה ביום היווסדה. הפרויקט הלאומי הישראלי כלל אפוא שני שלבים: לא רק את יצירתה של מדינת לאום, על כל מוסדותיה, עבור עם שחי כבר מאות שנים במולדתו, אלא גם את עצם הבאתו למולדת העתיקה. זה פרויקט שרק ממסד ריכוזי יכול לנהל, ומאז כנראה התרגלנו שהמדינה אמורה לדאוג לכל צרכינו.
בעשורים האחרונים אנחנו נמצאים אמנם בעיצומו של תהליך הפרטה ושל שיח זכויות אינטנסיבי. רוצה לומר: בחוזה הבלתי כתוב שבין המדינה לאזרח, האזרח מתיר לעצמו היום לעשות הרבה יותר דברים שמהם נזהר בעבר: לא להגיע למילואים, להעלים הרבה יותר מסים, לא להתחסן בשעת מגפה, ועוד ועוד. אבל באופן פלאי, הציפייה שלו מהמדינה לא ירדה במקביל. הוא עדיין מצפה שהמדינה תשלים עם החיפוף בימי מילואים, אבל תמשיך להעניק את אותה רמת בטחון; תשלים עם העלמות המסים (שלא לדבר על הציפיה להפחית אותם מלכתחילה), אבל תמשיך לספק את אותם השירותים; תשלים עם הצפצוף המקובל על החוק אצל החרדים והערבים, שלא לדבר על התנגדות לשיתוף פעולה עם רשויות החוק במגזרים האלה, אבל תמשיך להעניק גם להם בטחון אישי מקסימלי; ובימי הקורונה, המדינה אמורה להשלים עם הצפצוף המתמשך על רוב ההנחיות (מסיכות, שמירת מרחק, היגיינה, מתנגדי חיסונים ועוד), ועדיין לספק לאזרחים אותה רמת מיגון כמו בחברות צייתניות יותר.
אז זהו שלא, חברים. מגפת הקורונה חשפה לעינינו גם את השקר הזה: לאורך זמן, אי אפשר שהחוזה בין המדינה לאזרח יקויים רק על-ידי צד אחד בלבד. מי שלא דאג להתחסן, ימצא את עצמו בדרגת סיכון גבוהה בהרבה ממי שהתחסן, והוא יוכל לבוא בטענות רק לעצמו. מי שילדיו נחשפו לחולה מאומת והוא שולח אותם בכל זאת לבית הספר, ימצא אותם, ואת שאר חבריהם, חולים, ואולי גם מסתכנים בחייהם.
אם היה משהו טוב במדיניות הקורונה של הממשלה הנוכחית, זו הנקודה שהיא התחילה להטיל אחריות גם על האזרחים. כשהיא דיברה בהתחלה על אכיפה משמעותית של התו הירוק, פירוש הדבר היה שהאזרחים הלא מתחסנים יחושו היטב את המשמעות הבעייתית של בחירתם. וכשהיא דיברה על מדיניות הרמזור במערכת החינוך, זה שוב כוון, בצדק גמור, ליצירת לחץ פנימי בין ההורים בכיתה על כך שכלל הילדים צריכים להתחסן, כדי לא להדביק את חבריהם ולא לגרום להם להפסד לימודים. הבעיה היא שהממשלה נבהלה מהלחץ הפופוליסטי שהופנה נגדה, בין היתר מתוכה פנימה (ע"ע שרת החינוך), ולא אכפה את מדיניותה באופן שבו התכוונה לכך.
גם עכשיו, חלק גדול מהטענות כלפי הממשלה מופרכות ולפחות מוגזמות. למגפה מדבקת ברמת האומיקרון קשה מאוד להיערך מראש, מה גם שהזמן האפשרי להכנה עמד על שבועות ספורים בלבד. הממשלה הזמינה חיסונים ותרופות, ובדיקות אנטיגן ו-pcr. אבל קשה היה לנבא כמה בדיקות כאלה יידרשו. אפשר היה לצפות מסוחרים במדינה שטוענת לסולידריות שלא יקפיצו מחירים בצורה מטורפת גם כשהביקוש לבדיקות מזנק, ובמיוחד אפשר לצפות מאזרחים שגם אם ההנחיות מאפשרות שליחה של הילד לבית הספר או לגן, הם לא ישלחו אותו במצב שבו כמעט בטוח שיביא הביתה את הנגיף. בסוגיות אחרות, הישראלים דווקא לא ידועים כבעלי ראש קטן כל כך.
אבל בדבר אחד אכן יש למדינה אחריות כבדה: ההתנהלות התקציבית שלה. בזמן מגפה שמאיימת להשבית חלקים עצומים מהמשק, לא יתכן ששר האוצר יתנהג כאילו הקופה הציבורית שייכת לו באופן אישי. במפלגתו אמנם התרגלו לראות בכסף הציבורי משאב פרטי, אבל כשמדובר במי שאחראי על כלל הקופה הלאומית, ובוודאי בעת משבר, אי אפשר לקבל זאת.
אם הציפייה ההגיונית היא להפחית מגעים בין אנשים, להשאיר ילדים בבית, וכך גם את רוב המבוגרים, זה דבר שהאזרחים לא יכולים לממן בעצמם. כאן באמת נדרשת התערבותה של המדינה: לפתוח את הכיס ולשלם, לא במופעי חל"ת מורחבים ומופקרים כמו בימי הממשלה הקודמת, אבל כן במדיניות שתפצה כל שכיר, ובוודאי בעלי עסקים, על ההכנסות שאבדו להם בגלל המגפה. הממשלה לא אחראית כמובן על יצירת המגפה, אבל היא כן אחראית לדאוג לכך שהאזרחים לא ישלמו עליה גם מחיר כלכלי בלתי אפשרי, בנוסף למחיר הבריאותי. מצופה ממנה אפילו לקבוע מחיר מקסימלי לבדיקות הקורונה.
כבוד הנשיא
אורה הרצוג, אלמנת הנשיא השישי חיים הרצוג ואימו של הנשיא הנוכחי, יצחק הרצוג, הלכה השבוע לעולמה. כצפוי, האירוע הזה מביא לעיתונות מגוון של מודעות השתתפות בצער המשפחה המלכותית. זה שיעור מעניין בשאלה שעד לפני 74 שנים לא הצטרכנו להתחבט בה: איך מנחמים נשיא? האם פונים אליו בשמו, כחבר (ויתכן שעבור חלק מהמנחמים הוא באמת חבר), או בתוארו הממלכתי הרשמי?
ובכן, מתברר שרוב המנחמים אכן נהגו כראוי ופנו להרצוג בתוארו הנשיאותי, אבל היו גם כאלה שחשבו שדווקא הרגע הזה מתאים כדי לבשר לעולם על עומק הפמיליאריות שלהם עם האזרח מספר 1.
כך, למשל, התאחדות קבלני השיפוצים כיוונה את השתתפותה בצער 'לחברנו, יצחק בוז'י הרצוג'. במקרה הזה, הפנייה מעניינת לא רק בתואר הממלכתי שאין בה, אלא גם במה שיש בה: במה זכה הרצוג להיחשב כחברם של כלל קבלני השיפוצים? האם בביוגרפיה שלו מסתתר פרק עלום של עבודה כקבלן שיפוצים?
הגדילו לעשות מרב מיכאלי ומפלגת העבודה, ביתו הפוליטי המקורי של הנשיא. הם מפנים את השתתפותם בצער "ליצחק ומשפחת הרצוג היקרה". מצד אחד, אמנם יש כאן ויתור משמח על כינוי החיבה הילדותי בוז'י. מצג שני, לא רק שלנשיא אין שום תואר ממלכתי, אלא גם לא שם משפחה עצמאי, מלבד היותו חלק ממשפחת הרצוג. יתר על כן: אם ביחס לקבלני השיפוצים אפשר להשלים עם מצב של צורך בשיפוץ הניסוחים הממלכתיים, קשה לקבל את החוסר הזה בניסוחיה של מפלגת העבודה, שהיתה במשך שנים רבות מפלגת השלטון, וגם כיום יש לה יומרות לחזור למעמד הזה.
למען ההגינות, צריך לומר שגם הנשיא עצמו לא טורח מדי לשמור על כבודו. הראייה, לפני ימים אחדים בלבד פורסם צילומו כשהוא מקבל את החיסון הרביעי לקורונה, והוא נראה בגופיה בלבד. קשה לדמיין את הנשיא הקודם, ראש הממשלה הקודם, ואפילו את ראש הממשלה הנוכחי, שהוא באמת פחות פורמליסט, בפוזה מקבילה. אבל העובדה הזו אינה פוטרת את האחרים; נשיא שמחל על כבודו עדיין אין כבודו מחול.
