התכונה שהפכה את נתניהו למנהיג הימין

הריאיון שערך גדי טאוב עם בנימין נתניהו עלה ליוטיוב לפני כחודש, וכבר צבר 113 אלף צפיות. לשם ההשוואה, במגזין מוצש של מקור ראשון צוין שההסכת המואזן ביותר בישראל הוא "שיר אחד" של התאגיד שלפרק הפופולרי ביותר שלו, על השיר "מהרי נא", נרשמו 180 אלף האזנות בספוטיפיי בשנה וחצי.

זה לא מפתיע. נתניהו הוא אדם מעניין מאוד, שנתח עצום מהעם עוד מתייחס אליו כאל ראש הממשלה שהתפקיד נגזל ממנו, וגם ידוע כדובר מוכשר מאוד. מה שכן קצת הפתיעה אותי, היא העובדה שראש האופוזיציה הקדיש מילים מעטות מאוד לאקטואליה, ולאורך כמעט כל הפרק (שארך קרוב לשעה וחצי) דיבר על היסטוריה. טאוב ביקש ממנו לבחור שלושה מנהיגים היסטוריים ולדבר עליהם, נתניהו בחר בהרצל, צ'רצ'יל ואהרן אהרנסון, והסביר על חשיבותו ההיסטורית של כל אחד מהם.

הפרק היה קודם כול שיעור היסטוריה מאוד מעניין, ובנוסף לימד אותי לא מעט על אופיו של נתניהו ועל תפיסתו הלאומית. אבל יותר מזה, הוא גרם לי להבין קצת יותר איך הפך נתניהו למנהיג הימין.

השאלה הזו כבר נידונה פעמים רבות, וכתבו עליה רבים וחכמים ממני. ודאי שהתשובה קשורה לכריזמה ולכישרון פוליטי, וגם לכך שנתניהו הצליח לשכנע את הציבור הימני (רבו הוויכוחים האם בצדק) שרדיפת הימין ורדיפת נתניהו בתקשורת הן אותו הדבר. ודאי שחלק מהעניין הוא גם האופי של הליכוד, שלא ממהר להחליף מנהיגים.

אני רוצה לדבר על נקודה אחת: לכאורה נתניהו לא נראה כבחירה המיידית, ודאי שלא הבלעדית למנהיג מחנה הימין, לא מבחינת הפרופיל ולא מבחינת הדעות. כמצביע ימין אני זוכר היטב שהוא קיים את הסכמי אוסלו וחתם על הסכם ואי, הצביע בעד ההתנתקות, שחרר מחבלים בכמה הזדמנויות (בעסקת שליט וכמחוות לאבו מאזן), נשא את נאום בר אילן שבו הוא הסכים למדינה פלסטינית, הקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון, ואפילו לא ניסה לאזן את מערכת המשפט עד שהיא פתחה נגדו חזית ברמה האישית. שמעתי אינספור פעמים את האמירה "נתניהו הוא לא ימין אמיתי". וגם מי שרואה את העולם מבעד למשקפי תפיסה חברתית של מערך כוחות ויחסי מדכא-מדוכא, מעט מתקשה להסביר איך "ישראל השנייה" המסורתית-דתית, מזרחית ופריפריאלית, תומכת בכל כוחה באשכנזי חילוני ועשיר שמתגורר בקיסריה.

לראות מעבר לעצים

כשנתניהו התחיל לדבר על ציונות, הדברים התחילו להתבהר.

אני חושב שיש היום מעט מאוד מנהיגים פוליטיים במדינת ישראל שידברו בעיניים נוצצות על היסטוריה וציונות במשך שעה ורבע. לא משום שפוליטיקאים אחרים הם לא אינטלקטואלים או לא אידיאליסטים – אני בהחלט יכול לדמיין את ניצן הורוביץ או מרב מיכאלי, שלא לדבר על שלי יחימוביץ', מתארחים בפודקאסט דומה ומסבירים בהתלהבות על מנהיגים שהם מקבלים מהם השראה. אבל להתרשמותי המנהיגים שהם יבחרו יהיו בעיקר אנשי חברה, שוויון וזכויות הפרט, ולא אנשים כמו הרצל או אהרנסון. אין פירוש הדבר שהם "לא ציונים", אלא שהציונות והלאומיות תופסות אצל נתניהו מקום הרבה יותר יסודי ובסיסי באופי שלו, בהגדרה העצמית שלו ובהשקפת עולמו.

(האמת שיש ראש מפלגה אחד שסביר מאוד בעיניי שידבר ציונות מהסוג הישן בהקשר כזה – נפתלי בנט. ודווקא הוא, נפלאות הפוליטיקה הישראלית, הקים ממשלה עם השמאל העמוק.)

וכאן יש פער מעניין בין הליכודניק הקלאסי, שלא מתמצא בכל העדכונים והפרטים הקטנים, לבין מי שנמצא ימינה מהליכוד: מרוב העצים שתיארתי, כמו הקפאת הבנייה ונאום בר אילן, אנשים כמוני פספסו את היער. דווקא אלה שמסתכלים מרחוק רואים את התמונה הגדולה: נתניהו הוא ציוני ולאומי נלהב, סביב זה סובב כל עולמו הציבורי.

ידוע הסיפור על קמפיין הבחירות של 96', שבו זיהה ארתור פינקלשטיין שתומכי נתניהו נוטים להגדיר את עצמם כיותר "יהודים" מ"ישראלים", והביא לניצחונו של נתניהו עם הסיסמה "נתניהו טוב ליהודים". התמיכה העממית בנתניהו מגיעה מאנשים שזיהו בדיוק את הציונות השורשית, את הלאומיות, את התפיסה שאנחנו חלק מהסיפור ההיסטורי של העם היהודי. התכונות האלה הן בדיוק הדבר שהם מחפשים, ונתניהו הוא האדם שמייצג אותן הכי טוב.

כמובן, כל זה עטוף בערמות של כריזמה, ביטחון עצמי, אנגלית מצוינת וכישרון פוליטי. אבל עטיפה יפה לא מספיקה, צריך שיהיה גם מוצר.

אופוזיציה כהזדמנות

וזה מביא אותנו לנקודה נוספת: בניגוד לתחזיות של הרבה פרשנים ומביני דבר (שרובם במקרה גם מתעבים את נתניהו), הוא לא פרש מהפוליטיקה לאחר שאיבד את ראשות הממשלה, אלא נשאר במערכת ומכהן כראש האופוזיציה.

היתרון הגדול של האופוזיציה, בניגוד לקואליציה, הוא שאין לך אחריות. אתה לא צריך להתפשר כדי להחזיק את הממשלה שלך, ולא נאלץ לרצות את השותפים הקואליציוניים שלך (בפרט שהאופוזיציה שנתניהו עומד בראשה מגובשת כמו שכל קואליציה הייתה רוצה להיות). אתה גם לא צריך להיות זה שמחליט על שחרור מחבלים או על דרכים להרגעת המצב הביטחוני. אתה יכול לומר מה שאתה רוצה.

אם נתניהו יבחר עכשיו לבנות מחדש את המקום המקורי שלו, שקצת נשחק בשנות שלטון הרבות, ולחזור למסרים הימניים שבגללם הוא נבחר לראשות הממשלה לפני כעשרים וחמש שנים, זו יכולה להיות ברכה גדולה למחנה הלאומי.