ברשימות הקודמות עמדנו על שיטתו של ר' ברוך מקוסוב בהבנת רעיונות הקבלה. ר' ברוך, שפעל בתקופת ראשית החסידות, מפענח את המושגים מעולם הקבלה כמו הספירות, הצמצום, קליפות, ניצוצות, אורות וכלים, כמתייחסים ליכולת ההכרה והתפיסה השכלית של האדם ומגבלותיה.
רעיון נוסף שתופס מקום בתורתו של ר' ברוך הוא התייחסות מיוחדת למושג הזמן. לפי ר' ברוך, מושג הזמן שאנו חיים וחווים נובע מכך שאנו נתונים בתוך עולם של חושים ודמיון, אולם בעולם השכל אין לזמן משמעות. ר' ברוך משתמש בתובנה זו כדי להציע פתרון לאחד הפרדוקסים המהותיים במחשבה היהודית, פרדוקס הידיעה והבחירה, שנוסח כבר במילותיו של רבי עקיבא במסכת אבות: "הכל צפוי והרשות נתונה". אם הקב"ה יודע את העתיד, כיצד ייתכן שיש לנו בחירה חופשית? הרי הקב"ה יודע מראש מה נבחר!
הכיוון שר' ברוך צועד בו כדי לפתור את הפרדוקס נובע משיטתו הרחבה יותר ביחס לזמן, שאותה אפשר לכנות "ההווה הנצחי". כלומר, ההבחנה בין עבר לעתיד אין לה מקום ביחס לקב"ה אלא רק ביחס לעולם החושים שלנו. וככלל, ככל שעולים בסולם התפיסה השכלית, מושגים אלו מתבטלים. וכך כותב ר' ברוך:
הקב"ה משיג את הנמצאות קודם היותם, השגה ברורה, כמו אחר היותם… ואין אצל האין־סוף הפרש בין מה שבכח ובין מה שבפועל, כי אף קודם שיצאו מן הכח אל הפועל, היה נקרא אצל אין־סוף פועל ממש.
הכוונה היא שכל מאורע שיקרה בעתיד, גם אם עדיין לא התרחש, הוא כבר בגדר אפשרי, אף שלא יצא עדיין מהכוח אל הפועל. ועבור הקב"ה, במצב זה הוא כאילו כבר קרה. ר' ברוך מרחיב את ההסתכלות הזו על הזמן גם כלפי ישויות נמוכות יותר, וטוען שבאופן כללי השכל נמצא מעל הזמן, מאחר שבשכלנו אנו יכולים לחזות ולחשוב מה שיקרה: "כי משיג משכלו דברים נעלמים מעיניו או דברים העתידים להיות". הוא אף מביא דוגמה לכך מעולם ההלכה, שם יש מצבים שבהם מה שעתיד להיות משפיע כבר עכשיו (כמו במושג ההלכתי של "ברירה"). באופן דומה הוא אומר שעבור השכל, העתיד קיים באופן מסוים כבר עכשיו.
הסוף יוצר את ההתחלה
רעיונות אלו מזכירים את מושג הטלאולוגיה. זוהי תפיסה פילוסופית־מדעית ותיקה, הטוענת שאפשר להבין תהליכים שונים בעולם רק אם מסתכלים על סופם, על המטרה שלהם, בעוד שקשה להבין את התפתחותם על בסיס הסבר של סיבה־תוצאה הגורם לתהליך. כאילו חץ הזמן מתהפך, והעתיד משפיע על העבר. יש לכך דוגמאות רבות בעולם הבוטניקה, למשל שורשי עץ המתפתחים לכיוון מים רחוקים, ובוודאי שזה כך במרבית הפעילות של בעלי החיים. המדע המודרני מתקשה כמובן לקבל עיקרון זה, וינסה להסביר את כל המתרחש לפי עקרונות קלאסיים של סיבה־תוצאה. אולם קיימות תופעות רבות שמתנהגות כביכול בהתאם לעיקרון הטלאולוגי, ועדיין מהוות חידה למחשבה האנושית.
מכל מקום, ר' ברוך מבין שגם השכל נמצא מעבר לזמן:
השכלים אין שייך בהם ענין זקנה, כי לא שייך לומר על שכל ראובן שהוא היום יותר זקן מאתמול, כי השכל הוא רוחני והוא קודם לזמן, ואיך יפעל בו מקרה הזמן… כללא דמלתא, אין שום יחוס לזמן עם השכל … כמו שלא שייך לומר ששכל ראובן הוא קר ושכל שמעון הוא חם או לח ויבש.
כוונתו בדברים אלו היא שמושגי הזמן אינם רלוונטים לגבי "השכל", כי השכל אינו ישות פיזית, כפי שאי אפשר לשייך לשכל מושגים גשמיים כמו חם־קר או לח־יבש.
כדי לחזק את שיטתו הוא טוען טענה נוספת ביחס למהירות התפיסה של השכל: "והנה השכל גם כן אינו מתפשט בזמן, כי השכל ישיג מה שישיג במהירות נמרץ". כלומר, שחוויית האדם כשהוא פתאום "תופס" משהו בשכלו, היא מיידית ואינה מתמשכת:
כי מה שהיה צריך להשגת השכל הוא להכין ולהבין סדור ההקדמות בבירור, שהם כלים להשגת השכל, וכשיהיו כל ההצעות ערוכים לפניו, ישיג במהירות עצם ההמצאה ההשכלית.
זאת אומרת, שברגע שכל הידע המקדים ("ההקדמות") והמצע ("ההצעות") כבר מונחות בפני השכל, אזי בבת אחת, פתאום, מגיע האדם לידי תפיסה, תובנה והמצאה חדשה. כל זאת, לדעת ר' ברוך, הוא מפני שהשכל הוא רוחני ונמצא מחוץ לממד הזמן, "ואין הזמן שולט עליו".
כמו כן, מאחר שציר הזמן הוא תפיסה השייכת לעולם הגשמי שבו אנו נמצאים, אז קודם לבריאת העולם לא הייתה כלל משמעות לזמן. ואם אנו משתמשים במושג של "קודם הבריאה", אין למושג זה משמעות אמיתית וזו רק שאילה לשונית. ובלשונו המופלאה של ר' ברוך:
והנה הוא גונב ציור מציור הזמן של עתה, ואינו יודע ומרגיש כלל הגניבה והוא סובר שאינו גונב… ואם ישמור כח דמיונו שמירה מעולה שלא יגנוב מציור הזמן של עתה, בודאי לא יוכל לצייר המשך זמן קודם הבריאה".
מי שמנסה להחיל את מושג הזמן קודם הבריאה, "גונב" כביכול מושג שקיים כיום ומחיל אותו במצב שבו הוא כלל לא היה קיים! כך מפרש ר' ברוך, בסגנון של דרשנות חסידית, את לשון התפילה "המלך המרומם לבדו מאז". כלומר, שהקב"ה מרומם מ"אז", הוא נמצא מעל ומעבר למושג הזמן – "הנשגב ומרומם ונעלה מן הזמן".
היינו כחולמים
התפיסה הזו ביחס לאי־הריאליות של הזמן נפוצה בחסידות כולה. ר' פנחס מקוריץ, למשל, מסיק תובנה זו מחוויה אנושית אחרת: "כי בא למעלה מהזמן, כמו החלום, שחלם לו מה שנעשה ברבע השנה, ובאמת הוא ברגע אחד. רק שבחלום האדם למעלה מהזמן. ומכל שכן בתורה ובתפילה יכול להיות ברגע אחד". ר' פנחס מתייחס לעובדה שאדם חולם חלום שנמשך לכאורה כמה חודשים, אולם בשעון הזמן של המציאות עבר רק רגע אחד. כך גם כשאדם נמצא עמוק בחוויית התפילה או לימוד התורה, הוא יכול לצאת מממד הזמן האמיתי ולהיכנס לממד זמן סובייקטיבי שונה לחלוטין.
לרעיונות אלו ביחס לזמן מגיע ר' ברוך לא מתוך פרשנות לעולם הקבלה, אלא מתוך התפיסה העקרונית שלו ביחס לשכל וליכולת התפיסה המוגבלת שלנו את המציאות האמיתית. התחושה כאילו אנו חיים בתוך מציאות לינארית של חלל־זמן נובעת אך ורק מיכולת ההכרה המוגבלת שלנו. תפיסתנו את המציאות הינה מעומעמת בלבד. מעניין הדבר שאולי חלק מרעיונות אלו ביחס לזמן, לא יהיו זרים לחלוטין בעולם של הפיזיקה המודרנית.
