בדצמבר 1952 ירד על לונדון ערפיח קשה. בתוך העיר היו אז תחנות כוח ששרפו פחם מאיכות נמוכה, וגם אנשים פרטיים השתמשו בפחם כזה להסקה. בגלל תנאי מזג אוויר נדירים, רמת זיהום האוויר עלתה באופן קיצוני, הראות ירדה לאפס, וכל התחבורה בלונדון שותקה למשך חמישה ימים. הלונדונים הקשוחים לא התרגשו; הם הרי עברו לא מזמן מלחמה עולמית, אז קצת פיח לא הבהיל אותם. אך בשבועות הבאים החלו להתגלות נתונים סטטיסטיים מבהילים: בימי הערפיח מתו בגללו 4,000 אזרחים, בעיקר בגלל בעיות נשימה קשות. המתים המשיכו להצטבר גם בשבועות הבאים, ובסך הכול מעריכים שמספר קורבנות הערפיח הגיע ל־12,000.
זיהום אוויר הוא בעיה אמיתית, וכמוהו גם היבטים נוספים של איכות הסביבה. איך ראוי להתמודד איתם? ב־1968 טען ההיסטוריון לין ווייט שהמשבר האקולוגי של המערב נובע מהשורשים התיאולוגיים שלו, כלומר: מהתנ"ך. המקרא מעמיד במרכז את האדם, ומגדיר כך את תפקידו בעולם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכִבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה" (בראשית א'). האדם מתואר כמרכז הבריאה, והמקרא מורה לו לשלוט בטבע. כל עוד זו ההנחה הרוחנית הבסיסית של האנושות, טען ווייט, אין תקווה לפתור את המשבר האקולוגי.
כמענה, כדאי להזכיר הבחנה חשובה בין שתי גישות אקולוגיות בסיסיות. הפילוסוף הנורבגי אָרְנֶה נֵס הבחין ב־1973 בין שני סוגי אקולוגיה. "אקולוגיה רדודה" אומרת שהאדם צריך לדאוג לסביבתו, אחרת הוא עצמו ייפגע. האדם נמצא במוקד, והטבע משרת אותו. "אקולוגיה עמוקה" אומרת, לעומת זאת, שלאדם אין ייחוד בין יצורי הטבע. לטבע יש ערך כשלעצמו, ולאדם אין זכות לפגוע בו. לעיתים חסידי הגישה הזו סולדים אפילו מן הביטוי "הסביבה", כי ממנו משתמע שמתבוננים בטבע מן הזווית של האדם, והוא מתייחס לטבע רק כמשהו שקיים סביבו.
המיינסטרים התרבותי של ימינו נוטה יותר לאקולוגיה העמוקה. בהקשר הזה הוא מגלה נקודת עיוורון, שקשה למצוא לה הסבר מספק. ההנחה המובנת מאליה היא שהטבע הוא טוב ומושלם, ולכן מגוון מוצרים – מאכלים, קרמים, אפילו שולחנות – מתהדרים ב"חומרים טבעיים בלבד". העולם נוטה היום להעריץ את האיזון האקולוגי הטבעי ולחשוד בכל דבר מלאכותי. רק בתחום אחד בזים לטבע ושוללים אותו: בכל הנוגע לטבע האדם. הביולוג הדגול אדוארד ווילסון, שמת החודש, אמר פעם שחלוקת עבודה בין גברים לנשים מעוגנת בטבע שלנו. בתגובה, מפגינים נזעמים פוצצו כנס אקדמי שבו השתתף, ושפכו עליו קנקן עם מי קרח. כל אמירה על טבע האדם נדחית היום בבוז, בטענה שמדובר רק בהבניה חברתית דכאנית. זה מוזר, אבל זה אינו עיקר ענייננו כאן, וזה אינו הגילוי המוזר ביותר של האקולוגיה העמוקה.
התורה מעריכה את האדם, ולא רואה בו טפיל אכזרי הבוזז את משאבי האדמה, אלא נזר הבריאה. אנחנו צריכים להגן על הטבע לא משום שאנחנו משרתיו, אלא משום שאנחנו שומריו ומוביליו
לעיתים מתגלגלת האקולוגיה העמוקה לגישה רוחנית אלילית, למעין דת של סגידה לטבע המזכירה את הדתות האליליות הקדומות, שנגדן נלחמו אבותינו. כשאני מקשיב לחסידי הטבע הקיצוניים, אני מזהה את הטון עוד לפני שאני מקשיב למילים: זוהי דת; לא מהמתונות שבהן, וגם לא מהמוצלחות שבהן. אך גם כשהאקולוגיה העמוקה אינה מגיעה למקום הקיצוני הזה, נראה שקל יותר ליהדות להזדהות עם האקולוגיה הרדודה. היהדות יכולה להסכים עם האמירה שהאדם צריך לשמור על הטבע, כי הטבע נחוץ לקיומנו; ונראה שגם עם האמירה שהאדם צריך לשמור על הסביבה, "לעבדה ולשמרה", כי הוא הופקד על הטבע כשומר וכמנהיג. האמירה הזו מעריכה את הטבע לא רק בשל התועלת שהוא מביא לאדם, אך גם היא מציבה את האדם כמרכז העולם מבחינה ערכית.
אפשר לראות זאת באחד הדינים הכי אקולוגיים בתורה. בספר דברים מצווה התורה לא לכרות עצי פרי בזמן מצור על האויב, אלא רק עצי סרק. מבחינה בוטנית, גם לעצי סרק יש פרי. ההבדל היחיד הוא שבני אדם אינם אוכלים אותו. התורה מקפידה להגן על הסביבה הנחוצה לאדם, הרבה יותר מאשר על הסביבה שאינה נחוצה לו באופן ישיר. התורה מעריכה את האדם, ולא רואה בו טפיל אכזרי הבוזז את משאבי האדמה, אלא נזר הבריאה. אנחנו צריכים להגן על הטבע לא משום שאנחנו משרתיו, אלא משום שאנחנו שומריו ומוביליו.
הציונות הפכה את ט"ו בשבט לחג של נטיעות ואהבת ארץ ישראל, וזה עבד לא רע. בשנים האחרונות מנסים להפוך אותו לחג האקולוגיה והגנת הסביבה, ונדמה לי שזה עובד קצת פחות טוב. אולי נתחבר לזה יותר אם אהבת האדמה לא תרמוס את אהבת האדם.
