יום אחד קיטרתי איך המצב החדש/ישן מוציא ממני את המיץ של הזבל. זו הייתה הוצאת קיטור שנעשתה באופן שלא הולם סלב במעמדי. כזה שאם היו מקליטים אותי היה גומר לי את הקריירה. למעשה, כזה שלא ראוי שאישה בת 42 תוציא. או סתם בן אדם. זה נורא איך כל הלחצים והסחלה של החיים בסוף יוצאים על בן אדם אחר במקום על בורקס.
וכשסיימתי את אותה שיחת טלפון שחבל שהייתה, כולי רועדת ומבוישת, כתבתי על זה פוסט. ואז מישהי שלחה לי הודעה וסיפרה שגם לה היה היום הכי גרוע בעולם, ששיאו בתור אצל אורתופד, חודש אחרי שעברה תאונה וסוף־סוף הגיע התור המיוחל. ועם כניסתה אליו הוא אמר לה: "טוב, לא צריך לעשות סיפור ולראות אלף רופאים מכל תאונה קטנה". וזה הזכיר לי טור שאי שם באוקטובר השחור שלי תכננתי לכתוב, אבל כמו כל חוט מחשבה שלי מהשנים האחרונות, הוא נותר על רצפת המכונית לצד פקקים ירוקים של שוקו בבקבוק וכוסות ריקות של ברד.
באוקטובר עזבתי את הרופא שלי. את רופא הנשים ליתר דיוק. לא בגלל אירוע חריג, חסדי ה', פשוט כי כשהייתי צריכה אותו יותר מתמיד הוא לא היה שם. הוא לא היה מספיק רגיש, ודאי לא מספיק זריז. תכננתי לעזוב את כל הקופה אחרי אותה סאגה, אבל הסתפקתי בלעזוב את הרופא. אגב גם אני, כמו אותה בחורה ששלחה לי הודעה – לא עשיתי כלום. היא ישבה שם, אדומה מעלבון "ועוד הייתי צריכה אחר כך לתת לו לבדוק לי את הרגל", וכך גם אני, סיימתי את שיחת הטלפון עם הרופא והחלטתי שאני עוזבת וזהו. לא שלחתי לו מייל, גם לא הודעה בפורטל. גם לא הודעתי לממונים שלו ובוודאי לא עשיתי שיימינג. על מה. אפילו לא נהניתי מהתחושה של: אני רוצה להבהיר לך שאני בוחרת לעזוב אותך. אני לא באה יותר, ואני מחפשת מישהו אחר, כי התנהגת ככה וככה, ואולי כדאי לך לשים לב יותר.
תשאלו גברים מתי הם עשו בדיקות דם בפעם האחרונה, יש מצב שהם יענו שבלשכת גיוס. אישה? יש לה בדיקת דם מעודכנת לפחות מהשנה האחרונה
לא קל לעזוב רופא. בטח לא רופא נשים. כי מיד עולה הקול במוחי (מעניין אם זה קורה גם לגברים), שתמיד מתחיל עם: תגידי תודה ש. תגידי תודה שהוא ליווה אותך 15 שנה, עזר לך להביא לעולם חמישה ילדים בריאים בלי עין הרע. אבל למה לרופא אין תגיד תודה ש? מה עם כל מה שאני התפשרתי עליו? על כמה שהוא אדיש, על כמה שכל תשובה שלו על כל תלונה שלי מוציאה את כל העוקץ והלגיטימיות מהתלונה. על הפאשלות שלו שהוא סירב לקחת עליהן אחריות.
עם פרוץ העשור החמישי לחיינו, נכחתי בשיחה בין כמה גברים. ההוא התלונן שהמליצו לו על קולונוסקופיה, השני קיטר על מעבדות שינה ועל המכשיר שמסייע לו לישון יותר טוב בשל הנחירות. "וואי זה כאילו אני כל הזמן מרופא לרופא", הוא נהם. "איזה כיף לכם", נדחפתי בלי שביקשו. אין רבעון שאני לא אצל רופא. סתם בתור אישה, לא כהיפוכונדרית. תשאלו גברים מתי הם עשו בדיקות דם בפעם האחרונה, יש מצב שהם יענו שבלשכת גיוס. אישה? יש לה בדיקת דם מעודכנת לפחות מהשנה האחרונה, והיא יודעת בכל רגע נתון מה סוג הדם שלה, אם לא אפילו מה ספירת הכדוריות האדומות. כאילו שאנחנו חייבות להיות מוכנות לקבלת אפידורל או להיכנס לניתוח חירום לפחות בכל שנתיים־שלוש. וזה רק בענייני ולדנות. מה עם רופא/ת המשפחה, ששולחים לאנדוקרינולוג, שהרי הבלוטה נדפקת מכל העניינים, או שההפך, הבלוטה היא זו שדופקת את שאר העניינים? ולא נפסח גם על כירורג/ית שד.
אז עזיבת רופא היא אירוע לא קל, אבל אני רוצה להעלות למודעות את האפשרות. אנחנו מספיק שבויים בידי נותני שירות שאין לנו בחירה בעניינם; אין לנו בחירה מי יהיה אחראי עלינו בביטוח לאומי, כמעט תמיד גם לא נוכל לבחור מי יהיו אנשי הצוות החינוכי המופקדים על ילדינו. שנאמר, מיום צאת הילד לעולם יש להתפלל על זיווג ראוי ועל מורה נפלא. מי רוצה לעבור מחוז בביטוח לאומי רק כי הוא לא מסתדר עם נותנת השירות? וכמובן מי מוכן לשלם את המחיר של הפרדת הילד מחבריו, אם רוצים להעבירו כיתה או גן? אז במקום שיש לנו בחירה – מדוע שנתפשר? ובניגוד אליי, שלחו מכתב אליו או לאחראי ותסבירו למה אתם עוזבים. איך הם ישתפרו אם לא נגיד מה היה שם באותו הרגע, כשהייתי בצד השני של הקו עם דמעות בעיניים, חייבת טופס 17 ארור, וכל מה שקיבלתי בתגובה היו אטימות וחוסר הבנה? כל מה שהיית צריך להוסיף, דוקטור, זה כמה מילים: "מצטער. הייתי ממש רוצה יותר לעזור. עשיתי את מה שאני יכול".
