תשמעו סיפור יפה, לפני כמה שבועות הייתי עם חברים במסיבת טבע בסדום. חחחח אני בחיים לא הולך למסיבות טבע, ואני גם בחיים לא הולך לסדום ברוך השם, אבל מה שווים העקרונות שלנו אם אנחנו לא בוגדים בהם לפעמים. אגב פגשתי במסיבה הזאת את הכתבת של מקור ראשון בתאל קולמן הצדיקה! וכשראיתי אותה הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי! אם היא כאן סימן שמגניב כאן, אם היא כאן, וגם אני כאן, סימן שגם אני קצת מגניב.
בקיצור היינו במסיבה וליד הרחבה היו כמה מדורות כאלה קטנות ומרגשות, ובשלב מסוים הלכנו לשבת ליד אחת המדורות, להירגע קצת, ולדבר קצת. בהתחלה ישבנו לנו בשקט, אבל אחרי כמה דקות פתאום אמרתי לחברים שלי, חבר'ה, מה דעתכם שכל אחד יספר איזה זיכרון ילדות. תספרו איזה זיכרון שקופץ לכם. והחברים שלי זרמו איתי כמובן, בגלל זה הם חברים שלי! אני צריך חברים שאוהבים לספר זיכרונות ילדות. שכוייח.
פתח החבר הראשון וסיפר זיכרון מתוק, שקפץ לו לראש, הוא סיפר שיום אחד ירד שלג בירושלים, והוא והחברים שלו יצאו לשחק בשלג, ואחרי כמה שעות הוא חזר הביתה, קפוא ורועד ורטוב. והבית היה חם, והיה בו ריח של דייסה כזאת, דייסת סולת עם קינמון אייייי, ואבא שלו, שראה שהוא חזר הביתה, הוריד לו את המעיל, ואת הנעליים, והגיש לו קערה כזאת נפלאה של דייסת סולת, ובקערה היה גוש כזה של חמאה, שנמס לתוך הדייסה. ובזמן שהוא אכל את הדייסה, אבא שלו הסתכל עליו ושר שיר מצחיק כזה על איש שלג – "משליג השלייגרמן! משליג השלייגרמן!" זה הזיכרון שקפץ לו.
איייי אייי איייי והחבר השני סיפר איך פעם, כשהוא היה ילד, הוא ישן אצל קרובי משפחה שלו בחיפה. ובחדר שבו הוא ישן, על הקיר, הייתה תמונה של דוד שלו, שנפל במלחמת יום כיפור. והתמונה של הדוד המת הפחידה אותו נורא, והוא לא ידע אם זה בסדר לבקש להזיז אותה, או להוריד אותה, ובזמן שהוא אוכל סרט מהתמונה, אמא שלו פתאום הגיעה, והורידה את התמונה מהקיר, והניחה אותה על השידה, הפוך, עם הפנים כלפי הקיר. וברגע שהיא עשתה את זה, כל הפחדים שלו התפוגגו לו, וכל הלב שלו התמלא באהבה לאמא המרגשת שלו, שהרגישה אותו, ובתוך כמה דקות, מתוך המתיקות הזאת, הוא נרדם.
אייי וכשהגיע תורי לספר את זיכרון הילדות שלי, נזכרתי פתאום שבכיתה ז' עברנו לגור בדירה מוזרה ומצ'וקמקת ברחוב הפורצים בירושלים, ממש ליד הבית של ההורים של ביבי! וכשעברנו לדירה הזאת הייתי הילד הכי עצוב בעולם, כי הדירה הקודמת שבה אמא שלי ואני גרנו, הייתה דירה ענקית ומפוארת ומדהימה, עם גינה מדהימה, וחלונות מרגשים. היא הייתה שייכת לאנשים עשירים מהשומרון שבנו לעצמם דירת פאר בירושלים. הם חיפשו מישהו שיגור בדירה ויפנה אותה בשבתות לעיתים תכופות, ואמא שלי קפצה על המציאה, וככה גרנו שנינו, אמא ובן, בדירת פאר. ויום אחד הם הודיעו לאמא שלי שהחוזה שלה נגמר, וככה התגלגלנו לדירה העצובה ברחוב הפורצים. אני הייתי אז נער צעיר. והרגשתי כאילו גירשו אותי מגן העדן. ובאותם ימים שבהם עברנו לדירה העגומה ההיא, למדתי לנסוע על אופניים. רוב הילדים לומדים לרכוב בגיל צעיר, אבל אני גדלתי בלי אבא, אז לא היה מי שילמד אותי, וככה יצא שהייתי היחיד בחבר'ה שלא ידע לנסוע על אופניים. איייי, ויום אחד, פחות משבוע אחרי שעברנו לדירה, נסעתי לי בכיף שלי, עם האופניים של מנדל, חברי הטוב, באיזה חניון של בניין ברחוב, ופתאום, ברגע אחד מטופש, איבדתי את שיווי המשקל, ונפלתי! ובזמן שנפלתי ניסיתי לבלום את עצמי, והשענתי את היד שלי על איזה עמוד, ובגלל שנפלתי בזמן שנשענתי על העמוד, היד שלי ברוך השם נשברה.
אוי לי ויי כמה צעקתי, כמה בכיתי, אני זוכר איך צרחתי בנסיעה לבית החולים, אני זוכר את הרופאה שטיפלה בי, ואת הגבס החם שהיא מרחה לי על היד. ואני זוכר גם שחשבתי לעצמי שזה הרגע הכי עצוב שהיה לי בחיים. לא יודע, הכול התחבר לי, הגירוש מהבית היפהפה שלנו, והדירה האפורה שאליה עברנו, וההשפלה שאני לא יודע לנסוע על אופניים, והיד השבורה שלי, והריח הדוחה של הגבס, הכול התחבר לי. הייתי בטוח שאני צולל עכשיו לתקופה איומה ונוראה. הייתי בטוח שהחיים שלי נגמרו.
אבל אז! דווקא אז! קרה לי נס. באותם ימים, בדרך מקרה, נערכו הבחירות לוועד הכיתה ולוועד השבט בבני עקיבא. והוועדים האלה זה סתם תירוץ של ילדים לבדוק מי הכי מקובל חחחחח. ואני הגעתי לבחירות חלש ומובס ועצוב ומושפל, ובכל זאת, בדרך לא זרועה, נבחרתי לשני הוועדים! אתם קולטים! לדעתי החברים שלי בכיתה ובסניף פשוט ריחמו עליי, כי הייתי עם גבס, אז הם רצו לנחם אותי. אבל אני מה אכפת לי למה בחרו בי! אני הייתי מהמקובלים! הייתי מקובל! לראשונה בחיי. זה היה מטורף. אני זוכר שהרגשתי בלב גלים חזקים של עצב ושמחה, של השפלה וגאווה, הכול התערבב לי, עד עכשיו הכול מתערבב לי. ככה החיים. זהו, זה הזיכרון שקפץ לי. איזה מרגש זה להיזכר בילדים שהיינו. זה מרגש, אבל גם קצת עצוב. שכוייח.
