השנה, אולי יותר מאשר בכל שנה אחרת, נדרשנו לסוגיית דת וסביבתנות. הדיון הזה נכפה עלינו באופן חד־פעמי, והפך מדי שבת לפולמוס רב־ פעמי בשאלה מי ישטוף את הכלים. האומנם יזלזלו דתיים בכדור הארץ? האם קיום המצוות ימעיט בערכה של הקיימות?
נדמה לי שאין בעולם דת, ריטואל או נוהג המחייבים אדם להזכיר את העולם לפני שהוא מכניס מאכל לפה, כשם שעושה זאת הדת היהודית: "מלך העולם" יוזכר בכל ברכה וכן היותו "מוציא לחם" או "בורא פרי" עבור העולם כולו! האם משהו ברפלקס הבריא הזה של דת שהיא סביבה, נשחק בנו? יש מצב.
ר' נחמן יספר על מלך שרוצה לבדוק אם יש בעולם "מישהו שלא יהיה לו לדאוג יותר ממני". הוא מתחפש לאדם פשוט ומציץ לבתיהם של אנשים "והיה שומע בכל בית דאגות" עד שהגיע לבית מט לנפול ודווקא שם, "איש שמח מאוד, לפניו בשר ויין ואינו דואג כלל". לשאלת המלך: "מאין אתה לוקח כל זאת?" הוא עונה לו שהוא "מתקן דברים שנתקלקלו" ובשכר יומו, הוא קונה בשר ויין ושמח מאוד. ור' נחמן מעיד: "והסעודה הייתה סעודה!" למחרת, גוזר המלך שלא לשלם עוד למי שמתקן דברים שבורים ובערב, הוא שוב יראה מן החלון את העני שמח! לשאלתו, עונה העני שהחל לחטוב עצים מאז גזירת המלך ובשכר יומו, הוא קונה בשר ויין.
כך, כשהמלך אוסר למחרת לשלם לחוטבי עצים, הוא משכיר את עצמו לצבא וכשהמלך לא מרשה עוד לשלם לחיילים, הוא מוכר את הפלדה שממנה עשויה החרב שניתנה לו בצבא, ומגלף תחתיה חרב מעץ, שאותה הוא מראה למלך שלא מצליח להבין את סוד ההישרדות הפלאי שלו. החגיגה הזו נגמרת כשהמלך, בבגדיו, מגיע לצבא ופוקד על החייל העני, לערוף את ראשו של נידון למוות. העני שכלתה אליו הרעה, מרים את עיניו לשמים וצועק באוזני כול: "מעולם לא שפכתי דם! איני מסוגל להרוג את האיש הזה! ריבונו של עולם, עשה שיהא נעשה מהברזל – עץ!" לתדהמת כולם, הכול רואים שהחרב "הפכה" לחרב מעץ והמלך? הוא צוחק צחוק גדול ומבטיח לעני שמכאן ואילך, יהיה כל מחסורו – עליו.
הסיפור הזה הוא, לכאורה, סיפורן של המוטציות שמלוות אותנו מזה שנתיים: אנחנו מתגברים עליהן מכיוון אחד, והן – ירימו את ראשן המכוער מהכיוון האחר. ואנחנו, בהרואיות נילחם על פרנסה, על המשפחה, על החינוך הסדיר לילדינו, על כך שהסעודה תהיה סעודה. כל זאת, על אף גזירותיו המשונות של המלך.
ואולם זו אחיזת עיניים. ר' נחמן בעצם מספר לנו על עצמנו, על המוטציה שהפכנו להיות ככל שארכה המגפה: העני החל את דרכו כמתקן עולם. הוא תיקן עולם שבור. כשהוא נדרש לקמבן פרנסה במציאות חדשה, הוא יתחיל להשחית את עצהּ בגרזן כאילו היה הטבע אויב. משם, הוא יתדרדר ויהפוך שכיר־חרב כשהאדם, כמו עץ השדה, יבוא מפניו במצור. לבסוף, הוא יהיה לסתם רמאי קטן, מזייף בדיקות מאמתות ומגלגל עיניים לשמיים, ואני לא יודעת איפה הייינו ואיפה נהיה, כמו עץ השדה.
אז מהו שבכל זאת יעורר את החנינה של המלך? כשהאדם הנמצא במצוקה קיומית, יחדול לרגע לחשוב על הסעודה שלו שתהיה סעודה, ולראשונה בחייו יצביע על מישהו אחר ויאמר, גם אם לא בכנות מוחלטת: "אכפת לי שהאיש הזה יחיה. אני רוצה לסעוד אותו בחוליו, אני לוקח אחריות על הקיימות שלו".
בכאוס שמלווה אותנו מזה שנתיים, קל מאוד להפוך למוטציות שמתקיימות על חשבונה של הקיימות. הקב"ה ידרוש מכולנו להפוך דווקא עכשיו, לחלק ממערך הסיעוד ושמו: "ולחם, לבב אנוש יסעד"- כל האנושות אמורה לאכול, כדי שהסעודה תהיה סעודה!
המטבע היחיד שלא יאבד מערכו בימים כאלה, יהיה מטבע שטבעו חכמים בברכות, וכשזן האומיקרון ירדוף את זן הדלתא, יישאר הזן הנדיר הזה שימשיך ויתפלל למלך ה"זן את העולם כולו" שיחון אותנו בטוב, בחסד וברחמים.
הסיפור הזה הוא, לכאורה, סיפורן של המוטציות שמלוות אותנו מזה שנתיים: אנחנו מתגברים עליהן מכיוון אחד, והן – ירימו את ראשן המכוער מהכיוון האחר
