הכול התחיל מכמה ריבועים צבעוניים ומספרים רנדומליים שהופיעו בטוויטר.
כל מאמץ למצוא את ההיגיון בצורות האפורות־צהובות־ירוקות ובספרות שצורפו אליהן הסתיים ללא הצלחה. היה ברור שמדובר במשחק כלשהו, אבל בימים אלה אפילו חיפוש בגוגל זו טרחה גדולה מדי, וכך המדור נתקל שוב ושוב בציוצים המסתוריים עם הריבועים והמספרים – ממשתמשים דוברי אנגלית, עברית, רוסית, סווהילית ועוד – ולא היה לו שמץ של רעיון במה מדובר.
בסוף זה היה חזק ממנו, והמדור החליט לצאת למסע מחקר בן שלוש שניות שהוביל לאתר שהסביר הכול: Wordle. התברר שהריבועים והספרות הם מפתח פתרון וניקוד למשחק הפשוט והחביב הזה, המבקש מהשחקנים בכל יום מחדש לנחש מילה אחרת, כשהוא שולח רמזים לפי מיקום אותיות בכל שלב.
איך משחק כל כך פשוט זכה לתפוצה רחבה כל כך, מהר כל כך? המדור לא בטוח. הניו־יורק טיימס קרא ל־Wordle "מכתב אהבה", גופי תקשורת אחרים הצליחו להגזים עוד יותר, אבל לנו התשובה פשוט לא נראתה מעניינת מספיק, והמשכנו בשלנו.
תחנת הפענוח השנייה הגיעה כבר באותו ערב, כאשר המדור פתח בפעם הראשונה מזה זמן רב את האפליקציה של נטפליקס בטלפון (ולא בטלוויזיה או במחשב). בין סדרות הדוקו על ההכנה של המילקשייק הרביעי־הכי־טוב באמזונס ל"טייגר קינג 6: נקמתה של קרול בסקין, בתלת־ממד", צצה לה שורה לא מוכרת עם אייקונים בעלי אנימציה חמודה. "נטפליקס משחקים!" הכריז הטקסט המלווה, ותחתיו הסבר שהמשחקים הללו מוגשים ללא פרסומות, ללא תשלום נוסף, ללא רכישות באפליקציה. רק גישה בלתי מוגבלת למשחקים מקוריים שכבר נכללת במנוי שלנו.
אדישות הוחלפה בסקרנות, סקרנות הובילה לפעולה: הוחלט להוריד משחק "באולינג" שנראה כמו שילוב מהנה מספיק של כיף וקלילות, שכן את המשחקים הכבדים שלו המדור מעדיף מול המחשב בלבד, תודה רבה. שניות לאחר מכן, כדור באולינג חמוד כבר הונע הלוך ושוב לאורך מסלול בלתי נגמר – מפיל פינים, צובר מטבעות מוזהבים, נמלט ממכשולים במהירות הולכת וגוברת. זה אכן היה קליל, וכיף, ויותר מכול: נטול מודעה אחת, וללא אף הכרזה על צורך לצבור עוד "חיים" כדי להמשיך לשחק או כל טריק מכירות אחר.
וזה הוביל להשערה העצובה: מפתחי משחקים ניידים אינם צריכים להשקיע בממשק חדשני, בטכנולוגיה מרעישה או באנימציה מופתית; כל מה שהם צריכים כדי לכבוש אותנו זה להגיש בפנינו משחק, אולי חינם, אולי בעבור חופן דולרים, ואז, פשוט – להתחפף. בלי הבטחות, בלי תוספות, בלי צ'אנסים נוספים ותחינות לשיתוף או פרסומות בנות שמונה דקות שמציגות משחקים כל כך גרועים שלא היו נותנים גם לפושע הנתעב ביותר בגיהינום החם ביותר לשחק בהם.
משחקי "פרימיום" (פירוש המילה בלטינית, על פי סדרת האנימציה הקומית סאות'פארק: "פרי" = "חינם", "מיום" = "לא באמת") החריבו לחלוטין את חוויית המשחקים הישנה. ובעוד התופעה אינה ייחודית לטלפונים (חשבו על כל המשחקים שדורשים רכישה של "ארגזי שלל" כדי לפתוח חלקים שונים אחרי שכבר שילמנו על המשחק עצמו), אין ספק ששם הבעיה חמורה ביותר.
אז למה Wordle כל כך פופולרי, ומדוע משחק פשטני של נטפליקס היה כזה משב רוח מרענן? אולי זו הפשטות של הבאולינג, והקהילתיות המשונה של הפאזל המילולי; ואולי, בסופו של דבר, זה כי הם מגישים בפני הקהל מוצר אחד שלם, ואז עוזבים את הבמה בשקט.
