לפני שלושה שבועות בערך התפרסמה באתרים החרדיים ידיעה מדאיגה: מבקשים את עזרת הציבור באיתור נעדר ששמו אפרים (22), תושב ירושלים שנראה לאחרונה ביום שני האחרון בשעות הערב ליד ציון הרשב"י במירון ומאז נותק עמו הקשר. כל היודע דבר על מקום הימצאו מתבקש לפנות למוקד משטרת ישראל. אל הידיעה צורף תיאור קצר ותמונה של בחור ישיבה עדין, בכובע ובחליפה.
נתקלתי בידיעה הזו בשעת לילה מאוחרת בזמן ששכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם מסיבות אחרות, אז הסתכלתי טוב־טוב על התמונה של אפרים ולרגע היה נדמה לי שאני מכיר אותו אבל זה לא אמר לי שום דבר, כי באיזשהו אופן כל בחורי הישיבה בעולם דומים אחד לשני, והמשכתי להסתכל על התמונה שלו ועל תווי הפנים העדינים ועל הכובע והחליפה ועל העיניים הטובות והתמימות שלו, והתקשיתי להירדם עוד יותר. בחוץ נשבה רוח חזקה וגשם כבד ירד והמחשבות שלי נדדו מנחלאות בירושלים אל הר מירון. חשבתי לעצמי איפה אפרים עכשיו. מעניין מה איתו. קיוויתי שהוא בסדר ושהלוואי שכבר מצאו אותו ולא הספיקו לעדכן את האתר. ניחמתי את עצמי שבטח נגמרה לו הסוללה בפלאפון הכשר והוא לא לקח איתו מטען מהישיבה, אחר כך חשבתי שבטח בחור כזה צדיק כמו שנראה מהתמונה בכלל לא מסתובב בעולם עם פלאפון וכשהוא צריך להודיע משהו להורים הוא משתמש בטלפון ציבורי, אבל עכשיו כבר שעת לילה מאוחרת והוא בטח לומד או חוטף תנומה קלה באיזה בית כנסת בצפת. וככה חשבתי וחשבתי על אפרים עד שנרדמתי.
ביום למחרת הראש שלי כבר היה עסוק בכל הדברים הרגילים של היומיום, אבל בערב באיזה שבריר שנייה נזכרתי פתאום שוב באפרים ומיד נכנסתי לאתר ההוא שבו התפרסמה הידיעה ולא מצאתי עדכון כלשהו, אבל התמונה שלו מלפני יומיים שוב עלתה לי בזיכרון ולא זזה משם. אחרי כמה ימים, במוצאי שבת, התפרסמה הידיעה הכואבת: לאחר ימים של חיפושים אינטנסיביים באזור מירון, גופתו של בחור הישיבה אפרים ראם ז"ל אותרה סמוך ליישוב אמירים, המשפחה הודתה למחפשים והודיעה כי הלוויה תיערך הלילה. וככה, מצאתי את עצמי עומד במטבח מול הכיור, רגע לפני שטיפת הכלים משבת, בוכה בכי כבוש על אפרים ז"ל. אפרים שאני בכלל לא מכיר, אבל מכיר כל כך טוב.
כל חיי הישיבה של אפרים עברו לנגד עיניי. ראיתי אותו מתנדנד בדבקות מעל הגמרא בבית המדרש, ראיתי אותו רוקד בשמחת בית השואבה, ראיתי אותו מחכה בתור לכיור בפנימייה לצחצח שיניים, ראיתי אותו שר "מזמור לדוד" בסעודה שלישית, ראיתי אותו עצוב בחדר בלילה מסיבות שרק הוא יודע, ראיתי שאין לו עם מי לדבר על זה, ראיתי אותו לוקח כובע וחליפה ועוצר טרמפים למירון, אולי לוקח אוטובוס? ראיתי אותו, את בחור הישיבה העדין והשברירי הזה, מחפש את השקט שהוא כל כך היה זקוק לו ובוחר מכל המקומות בעולם לנסוע למירון להתפלל אצל רשב"י.
מצאתי את עצמי עומד במטבח מול הכיור, רגע לפני שטיפת הכלים משבת, בוכה בכי כבוש על אפרים ז"ל. אפרים שאני בכלל לא מכיר, אבל מכיר כל כך טוב
למה הוא נסע לבד? כמה זמן לקח לו להגיע למירון? את מי הוא פגש בדרך? על מה הוא התפלל אצל רשב"י? מה הוא ביקש? על מי הוא ביקש? הוא בכה? הוא הכין לעצמו קפה בחדר הטחוב הזה לפני הכניסה לציוּן? על מה הוא חשב ברגעיו האחרונים? כל השאלות האלה עברו לי בראש כשהתחלתי לקרצף את הכוסות והצלחות בכיור. חשבתי על אפרים ז"ל ונפשי נקשרה בנפשו. נזכרתי בעצמי בכל מיני תקופות מוזרות בישיבה וימים של עצבות שלהם היינו קוראים "משבר" (במלעיל) וכשאתה ב"משבר" אתה צריך גם קצת שקט וגם פחות לחץ וגם קצת לבד אבל גם ובעיקר אתה זקוק שמישהו יראה אותך לרגע. שמישהו ישים לב ללב שלך. שמישהו יעזור לך ולו במשהו לאחות את המשבר. אני באמת לא יודע אם זה מה שקרה לאפרים ז"ל. אולי הסיפור עם הסוף הטראגי שלו היה הרבה פחות כואב ממה שדמיינתי. אבל הפנים העדינות שלו בתמונה הזכירו לי את המראה הזה, המראה מכמיר הלב של בחור ישיבה בודד הולך שפוף באמצע הלילה בצד כביש שכוח א־ל, או את בחור הישיבה העצוב הזה שיושב באיזו פינה על הדשא בגן סאקר בשעת בוקר מאוחרת ובוהה באופק. אני רואה אותם, את כל האנשים הבודדים האלה, אבודים בשולי הקיום ונקרע בכל פעם מחדש בין הצורך להתעניין בשלומם, לעצור להם טרמפ, לשאול אם הם זקוקים לעזרה, או פשוט להניח להם לנפשם, להתמודד בשקט עם הסערה החולפת ולחזור.
לעילוי נשמת אפרים ראם ז"ל קיבלתי על עצמי בלי נדר להשתדל לשים לב יותר. שימו גם אתם.
