כאוס הוא עניין של נקודת מבט, בטח בתקופת הקורונה

אם לכל שבוע במדינה הזאת יש מילה משלו, אז המילה של השבוע הזה היא בלי ספק "כאוס".

הכול התחיל בעוד דיון אולפנים סטנדרטי כחלק מאכילת הראש הכללית בערוצי הטלוויזיה: יאיר שרקי, פרשן ערוץ 12 ומקור ראשון שאני מחבב למדי, ניסה להרגיע את מה שהוא מכנה "אווירת הכאוס" והסביר שהוא ממש לא חווה אותה. אני יכול להבין: מצב שנראה לאחד ככאוס יכול להיראות לגמרי סביר לאדם אחר. הדוגמה שהוא נתן לכך מוכיחה את זה: הוא סיפר שפגש חבר במסעדה בירושלים, והחבר אמר לו שיש כאוס; שרקי מצידו ענה לו שהם יושבים עכשיו במסעדה כמעט מלאה בזמן מגפה, והכול עובד, אז על איזה כאוס הוא מדבר.

אני מודה שההסבר הרגיז אותי הרבה יותר מהטענה עצמה. למה? כי בעיניי הדבר שקול לכך שמדינת ישראל יוצאת לעוד סבב מלחמה בעזה, ומאות טילים נורים לעבר אשדוד, שדרות ואשקלון בכל יום, ואדם שיושב בבית קפה ברמת־השרון אומר לחבר שלו שהסבב הזה לא כזה נורא. כן, כאוס הוא עניין של נקודת מבט, בטח בתקופת הקורונה. מרגע שהתברר שהמחלה המנג'סת הזאת לא קוטלת 70 אחוזים מהחולים, ברור שהעניין הוא ניהול – ודינו של רווק ירושלמי שכיר, נטול התחייבויות, אינו דינו של עצמאי פלוס שישה עם אישה בהיריון והלוואות מפה ועד הודעה חדשה שגר מולו.

הרי אם הייתי עכשיו רווק תל־אביבי כמו פעם, ללא ילדים ואישה, הברדק במערכת החינוך היה מעניין לי את קצה הסוניפלייסטיישן. אם לא הייתי עצמאי אלא שכיר עם משכורת יציבה וביטחון תעסוקתי, הפיצויים לעסקים היו מעניינים לי את הסושי. לשרקי מותר להגיד שלדעתו אין כאוס, אם ככה הוא רואה את זה. מותר גם לזלזל בטענות לכאוס מצד פוליטיקאים שהעבודה שלהם היא לפמפם כמה גרועה הממשלה. אבל כשכל כך הרבה אנשים פשוטים הולכים לאיבוד בין הנחיות, בדיקות, חששות והוראות, גם עם התחושה שלהם אסור להתווכח. תנו לאמפתיה לנצח.

שנייה בצבע

אגב פרופורציות וכאוס ונקודת מבט: רוצים לדעת עד כמה אני מבולבל לאחרונה? בתור פריק של מלחמת העולם השנייה, אני צורך כל ספר, סרט או סדרה תיעודית בנושא, ולאחרונה עלתה בנטפליקס הסדרה "מלחמת העולם השנייה בצבע – הדרך לניצחון". הסדרה מספרת את מיטב סיפורי מלחמת העולם השנייה שאני כבר מכיר, אבל יש משהו בלראות אותם כשהלחיים של צ'ר'ציל אדומות כמו במקור. איך זה קשור לכאוס? בדרך כלל אין לי הרבה זמן לטלוויזיה, וכשיש לי אני מנצל אותו כדי להספיק כמה שיותר – אז אני מנסה לצפות גם בסדרה החדשה שאני אוהב וגם בשידורי החדשות כדי להתעדכן על הבלגן, הכאוס, הברדק או הסבבה של הקורונה, תלוי בנקודת המבט שלכם.

הצפייה המזגזגת הזאת מבהירה לי היטב את שאלת הפרופורציות. בתור אבא לשלושה ילדים במערכת החינוך, אני מרגיש את הכאוס: גן אחד של התאומים נסגר לכמה ימים כי הגננות בבידוד, ובקבוצת הוואטסאפ של הכיתה של העולל מודיעים בכל יום על עוד ועוד כיתות שנופלות חלל ונשלחות לבידוד בגלל מאומתים. אבל אז אני צופה בעוד פרק של "מלחמת העולם השנייה בצבע", וברור לי שהפלישה לנורמנדי הייתה קצת יותר כאוטית;

ואז אני מזפזפ לחדשות, ומספרים לי שבדיקות האנטיגן לא מדויקות, ואם יש בדיקות מדויקות אז אי אפשר למצוא אותן, וכשאפשר למצוא אותן הן עולות מלנתאלפים. זה לגמרי כאוס, עד שאני צופה בפרק על כיבוש צרפת בידי הנאצים בבליצקריג, ותמונות הפליטים הצרפתים הבורחים לצידי הדרך עם מזוודות וילדים, כשעל הכביש לידם שועטים פאנצרים גרמנים, ממחישות לי מהו כאוס אמיתי;

אבל אז אני מקבל הודעה בוואטסאפ של בית הספר, והיא נפתחת במילים "הורים יקרים", ואני יודע שהדבר היחיד שהולך להיות יקר בימים הקרובים הוא אובדן ימי העבודה כי הילד נכנס לבידוד, וזה לגמרי כאוס מבחינתי. אחרי רבע שעה אני מחפש קצת אסקפיזם אז אני בורח לפרק על דנקרק, ועל מאות אלפי חיילים בריטים שמטוסי שטוקה אימתניים חגים מעל הראש שלהם בזמן שהם מחכים לכמה יאכטות של בריטים שיצילו את החיים שלהם – וזה קצת יותר כאוס.

בקיצור, כמו שהבנתם, כאוס הוא עניין של פרספקטיבה. ספר לאיזה חייל בריטי של 1942 שהצרה הכי גדולה של מפונקי ינואר 2022 תהיה שאתה לא יודע לאיזה תור של בדיקות ללכת; החייל יבקש שיקפיאו אותו בחבית בירה ויעירו אותו בתקופה הנכונה. מצד שני, ספר לעצמאי של 2021 שקיבל מענקים שהחזיקו אותו – למרות החרדות – עם הראש מעל המים שב־2022 יהיה פה שר אוצר שיגיד ששפכו על העצמאים כסף ממסוק ושהם לא יקבלו עוד מתנות, והוא יתחנן לחזור שנה אחורה.

חבר חרדי שלי הסביר לי פעם ככה את המשפט "דע מה למעלה ממך": אם אתה רוצה לדעת מה מחכה לך למעלה, תסתכל על עצמך. הממשלה רוצה שישפטו את המצב כיום בעיניים רגועות ובקור רוח, אבל היא בסך הכול צריכה להסתכל על ההתנהלות של חבריה כשישבו באופוזיציה, כשמגפה חדשה פרצה לחיינו ולא היו חיסונים והיה הרבה פחות מידע. האם אז, בתנאים ההם, חבריה לא הגזימו קצת, והיו סוכני כאוס?

ועוד שתי קטנות לסיום

אני שומע יותר ויותר פרשנים ואנשי תקשורת מדברים לפתע ברוגע ובקור רוח, מטיפים לשמירה על פרופורציות, ואפילו מודים ששפטו את הממשלה הקודמת לחומרה. פתאום הם טוענים שכולנו צריכים לשמור על צניעות מול המגפה, בטח מול מה שקורה בעולם. צודקים, אבל הרבה יותר קל להגיד "הגזמנו" אחרי שהמטרה שלשמה הגזמנו הושגה.

ועוד שאלה קטנה: יאיר גולן שקורא למתיישבי חומש "תתי־אדם" – מתי יוצאת בנטפליקס סדרה של כל ההתבטאויות שלו בצבע?

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il