שר האוצר אביגדור ליברמן הפך לאדם הכי פחות פופולרי בממשלה. על פי סקרים שפורסמו השבוע, שני שליש מהציבור סבורים שתפקודו במשבר הקורונה גרוע. גם עמיתיו בממשלה מתלוננים על ידו הקפוצה ועל סירובו להעניק פיצויים לעסקים שנפגעים במשבר הנוכחי. הממשלה, כעניין של מדיניות, העבירה את האחריות על ניהול המשבר, לאזרחים. כל אחד לגורלו. מול הגל המידבק ביותר מאז תחילתה של המגפה, נדרשים האזרחים לבדוק את עצמם, לבודד את עצמם, ולהחליט בעצמם מה יותר חשוב להם: להעניק חינוך לילדיהם ולפרנס את עצמם, או לאפשר להם להידבק ולהתמודד עם ההשלכות. תחת אסטרטגיית "יהיה בסדר, העיקר שמערכת הבריאות לא תקרוס (אנחנו מקווים)", המדינה לא מנהלת סיכונים יותר ברמה הלאומית. שלושה אנשים משלמים כנראה את המחיר הציבורי הכבד ביותר על ההחלטה הזו: ראש הממשלה, שרת החינוך ושר האוצר.
גם במשרד הבריאות מותחים ביקורת על מדיניותו של ליברמן. כיוון שלא ניתן להחיל מגבלות ללא הענקת פיצויים, טוענים שם, ישראל נותרה במידה רבה ללא הגנות מול גל האומיקרון. שר האוצר חוזר וטוען כי הכלכלה במצב מצוין והעסקים פורחים, אבל העסקים הריקים והאירועים שמתבטלים מעידים כי המציאות שונה. כאשר רבים כל כך ספונים בבתיהם – משום שהם חולים, מבודדים, או מעדיפים לצמצם יציאות – ההאטה המשקית בלתי נמנעת.
למרות כל אלה, ליברמן נחוש שלא לתת פיצויים ולא להכריז על תוכנית מענקים. "לא תהיה חלוקת מתנות לכל עבר, לא יהיה פה שוחד אלקטורלי", אמר השבוע, "אני לא סנטה קלאוס". מבחינת אנשי משרדו, מוקדם לדבר על מענקים ועל פיצויים. "אחרי עשרה ימים אי אפשר להגיד שהמשק קורס", אמר ליברמן השבוע לעיתונאים. "תפקידי לשמור על הקופה הציבורית, מוקדם מדי להיכנס לפאניקה". דברים דומים השמיע נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. "בשלב זה לא מדובר באירוע בסדר גודל מקרו־כלכלי", אמר השבוע בוועדת הכספים. "בתרחיש כזה מומלץ להמשיך במנגנוני פיצוי נקודתיים, שממוקדים בענפים שנפגעים, כמו ענף התיירות ובחלק מהתרבות".
במשרד האוצר סבורים כי גל האומיקרון הוא משבר קצר וזמני, שאחריו נראה התאוששות מהירה. לדידם, הפיצוי לעסקים על התקופה הנוכחית יגיע מהחזרה לשגרה שאחריה. הכלכלה הישראלית היא בריאה ואיתנה ואיננה סובלת במיוחד ממחלות רקע קשות, מלבד תרבות הסתדרותית ופרוטקציוניזם מובנה. אם המשבר לא יתמשך זמן רב מדי, היא תצליח להתאושש בהקדם ולחזור לאיתנה.
נתוני העבר מוכיחים שהמשק אכן התאושש במהירות אחרי כל סגר, וחזר בפעילות מוגברת. על ההפסדים שנגרמו ברבעון הראשון של 2021, המשק פיצה בנדיבות ברבעון השלישי. בסופו של דבר חלק גדול מהמענקים שניתנו לעסקים התבררו כלא מוצדקים. כלנו זוכרים את קבוצת פוקס שנלחמה כדי לקבל פיצויים, ואז דיווחה על רווחי שיא. גם הקניונים הציגו רווחים מרשימים בסוף השנה, ועצמאים רבים מתבקשים להחזיר כעת את המענקים שקיבלו – לאחר שהתברר כי ההפסדים שספגו היו זמניים.
זו הסיבה להתעקשותו של ליברמן שדיון על פיצויים יתקיים רק בסוף הרבעון, בשלב שבו יהיה אפשר להיווכח אם עסקים פיצו בעצמם על ההפסדים, או שאכן נגרם להם נזק כבד. ייתכן גם שעד סוף הרבעון הלחץ הציבורי ישכך, ויהיה קל יותר להתעלם גם מדרישות הפיצויים המוצדקות.
למעשה, עצם המונח "פיצויים" הוא מטעה. גם בשיאו של המשבר, ולמרות ההשתבחות ב"נדיבות הממשלתית" שאנו שומעים כעת מבכירי הקואליציה הקודמת, הסיוע לעסקים לא נועד "לפצות" מישהו על ההפסדים שנגרמו לו כתוצאה מהמשבר. כמחצית מהתוכנית הכלכלית שאישרה הממשלה בראשית המשבר ניתנה כהלוואות לעסקים, והמחצית השנייה הייתה בעיקרה על הוצאות בריאות ודמי אבטלה. המטרה הייתה לשמש טיפול תומך, מכונת הנשמה שתאפשר לעסקים לשרוד, אך לא להעניק פיצויים על כלל ההפסדים. על ההפסדים הללו עסקים פיצו בהמשך, כשהמשק נפתח מחדש ואנשים חזרו לפתוח את הארנק.
הממשלה אינה חברת ביטוח שתפקידה לפצות אותנו על כל נזק. מטרת הסיוע היא לאפשר לאנשים לצלוח את המשבר ולהתאושש אחריו. עסק יכול לספוג ירידה בהכנסות למשך תקופה קצרה, אבל אם הוא מוצא עצמו במשבר תזרימי כתוצאה מירידת הכנסות מתמשכת – בסופו של דבר הוא יצטרך לפטר עובדים והם יהפכו למובטלים, הוא יתקשה להחזיר הלוואות שלקח ולשלם חובות לספקים, והוא יהפוך מעסק שמכניס כסף לקופת המדינה לכזה שתלוי בה. ואם יש מספר גדול של עסקים כאלה באותו זמן, זהו כבר משבר כלכלי.
במשרד האוצר התנגדו נחרצות לסגר לכל אורך הדרך, כיוון שהוא דומה להרמת בלם־יד באמצע נסיעה. בלימה חדה ופתאומית, שאחריה קשה להתניע בחזרה ולהמשיך בנסיעה. חלק מהסיוע שניתן במהלך הסגרים נשא השפעה דומה: כשהממשלה הבטיחה חל"ת שנה קדימה, גם אלף תוכניות תמריצים שהגו אחר כך במשרד האוצר התקשו להחזיר אנשים לעבודה, כל עוד דמי האבטלה המשיכו להגיע מדי חודש. החשש מפגיעה בתמריצים מקשה על משרד האוצר עכשיו לאשר כל תוכנית סיוע, שכן לבטל אותה אחר כך יהיה קשה מדי, והנזקים יוסיפו ללוות אותנו.
אבל במשרד האוצר שוכחים שלתוכניות הסיוע היו מטרות נוספות, מעבר לפיצוי על הפסדים. במשרד הבריאות דרשו מערך פיצויים גם משום שהוא מקל על אנשים להגן על עצמם ועל אחרים, מגביר ציות להנחיות ושומר על בריאות הציבור. כשבעל עסק קטן צריך לבחור אם להישאר בבית כי יש לו שיעול קל, או ללכת להרוויח את לחמו – עבור רבים זוהי התלבטות קשה. אך אם יש לו אפשרות להישאר בבית בלי לספוג הפסדים קשים מדי, הבחירה האחראית קלה יותר. קל יותר לסגור אירועים גדולים שעלולים לייצר מסיבות הדבקה המוניות ולאכוף את ההחלטה הזו, אם מתלווה אליה מערך פיצויים. החוק במדינת ישראל מאפשר לעובדים לקבל תשלום על ימי מחלה, גם משום שאנחנו לא רוצים שאנשים חולים יגיעו למשרד וידביקו את חבריהם לעבודה.
מטרה אחרת של תוכניות הסיוע הייתה הענקת קורטוב של ודאות בתקופה של אי ודאות אדירה. הכלכלה בנויה במידה רבה על ציפיותיהם ותוכניותיהם של בני אדם, וחוסר ודאות הוא כמו תולעת המכרסמת בה מבפנים. מי שלא יודע מה ילד יום גם לא ייזום, יתכנן או ירחיב את פעילותו העסקית. ככל שיש לאנשים ודאות ויציבות בנסיבות הפעילות הכלכלית, כך הם יפעלו באופן נחוש וארוך טווח יותר. יאיר לפיד דווקא הבין זאת היטב ביוני 2020, כאשר בביקורתו על ממשלת נתניהו אמר: "אף אחד, אף אחד לא מבין את ההנחיות. אף אחד לא מצליח להבין מה יהיה פה בעוד חודש. הדבר הכי בסיסי בניהול משברים הוא יצירת ודאות. אין שום ודאות, כל יום הולכים לכיוון אחר".
למען האמת, הממשלה הקודמת יצרה ודאות גדולה מדי באמצעות הבטחות לדמי אבטלה מתמשכים, ובכך גרמה לפגיעה בתמריצים. הממשלה הנוכחית מסרבת להעניק כל ודאות, וגם ההחלטה הזו לא בהכרח נכונה. כרגע התחושה במשק היא שהמשבר הזה יחלוף תוך שבועות מספר. אם המשבר יתארך מעבר לכך, יחריף ויסלים – יהיה קשה במיוחד לאושש את המשק. בין ודאות מוחלטת לאפס ודאות יש פער גדול, וכרגע אנחנו נוטים אל הקצה השני.
הממשלה אינה חברת ביטוח שתפקידה לפצות על כל נזק. מטרת הסיוע היא לאפשר לאנשים לצלוח את המשבר
בעקבות הלחץ הציבורי ובשל חומרת המצב, החליט השבוע משרד האוצר להרחיב מעט את הסיוע למשק. בעיקר מדובר במימון ימי בידוד לעצמאים שנאלצו עד כה לשלם עליהם מכיסם, בניגוד לשכירים. עלות הצעדים הללו זניחה יחסית: כ־200 מיליון שקלים. רחוק מאוד מ־80 מיליארד השקלים של התוכנית בראשית המגפה. אבל חשיבותם ליכולת של האזרחים לשמור על ההנחיות ולצלוח את החודש גדולה. כך גם נדחו תשלומי מע"מ לסוף החודש, והחזרי המענקים עד לשנה הבאה.
שר האוצר צודק כשהוא אומר שהוא עושה את עבודתו כשומר הקופה הציבורית. זה אכן תפקידו, ועליו לדקדק בהוצאות ולא להוציא מעבר להכרח. אבל גם לשר הבריאות יש עבודה, והיא לשמור על בריאות הציבור. בממשלות תקינות מתקיימת תמיד משיכת חבל לכאן ולכאן, במטרה להגיע לעמק השווה. החלטות הן תמיד תוצאה של פשרות בין אינטרסים שונים, וכך פועל משטר דמוקרטי. כשאין הסכמה, ראש הממשלה או קבינט מוסכם מכריעים. אבל בממשלה הנוכחית שר הבריאות נפקד, וראש הממשלה חסר סמכות לכפות את עמדתו על איש בממשלה, ודאי לא על מי שנמצא תחת חסותו של ראש הממשלה החליפי, כמו שר האוצר. מי שמושל בכיפה הוא שר האוצר, והחלטותיו, כך נראה, מכתיבות מדיניות לכלל הממשלה.
ההסתדרות הצבאית
אף שצה"ל זוכה ליוקרה רבה בציבור הישראלי, במובנים רבים הוא מתנהג כמו מגזר ציבורי לכל דבר ועניין. כפי שעולה מדו"ח הממונה על השכר שהתפרסם השבוע, גם בצה"ל, כמו אצל מורים ופקידים – הוותק נושא עימו תשואה גבוהה מאוד. ככל שעולים בסולם הדרגות, כך השכר מטפס באופן תלול יותר. הפער כל כך משמעותי, שבמשרד האוצר מחלקים את משרתי הקבע בצה"ל ל"קבע ראשוני", השנים הראשונות של מסלול הקבע (לרוב עד גיל 28), ו"קבע מובהק" – שלב מאוחר יותר בקריירה. בין שני השלבים יש פער משמעותי בשכר. קצין צעיר מתחיל עם כעשרת אלפים שקלים בחודש, אבל מסיים אותו בגיל 45 עם שכר ממוצע של יותר מ־36 אלף שקלים, שכר שגם בהייטק לא היו מתביישים בו.
הפערים הללו, כך עולה מן הדו"ח, גבוהים גם בהשוואה בינלאומית. בחברת הייעוץ לקסידייל ערכו מחקר השוואתי בין שורה של צבאות בעולם המערבי, והמסקנות ברורות: בדרגות הנמוכות, השכר בצה"ל נמוך בהשוואה בינלאומית, אבל סביב שנת השירות השמינית, עם המעבר ל"קבע מובהק", השכר הישראלי מזנק באופן חריג בהשוואה למדינות אחרות והופך לגבוה מאוד. זה נכון עבור קציני שריון וקציני חי"ר, ובאופן מובהק אף יותר עבור קציני חיל האוויר. הפערים הגדולים ביותר נרשמו בקרב הפרקליטים הצבאיים: בשנתיים הראשונות הם מקבלים פחות ממקביליהם בעולם, אבל אז עולים בהתמדה עד לשכר הגבוה פי ארבעה מהממוצע במשק.
בצה"ל לא מרוצים מהמצב, ותוהים כיצד דווקא אנשי הקבע הצעירים, הנושאים בנטל הפעילות הצבאית היומיומית, מקבלים שכר הנמוך ממקביליהם במשטרה ובשירות בתי הסוהר. ההיגיון הצה"לי, בהתאם למורשת המגזר הציבורי, אומר שצריך להעלות את שכרם של אנשי הקבע המתחילים. אלא שלזרוק עוד כסף על הגוף המתוקצב ביותר בישראל זהו פתרון קל, אך לא יעיל. אם צה"ל מתקשה במיוחד לגייס ולשמר כוח אדם איכותי, עליו להפוך את המשוואה ולמתן את העקומה: לתת שכר גבוה קצת יותר בתחילת הדרך, ופחות בסופו.
המהלך הזה הוגן במיוחד כשלוקחים בחשבון שמדובר בקריירה המסתיימת בגיל צעיר, ושאחריה ממתינה לקצינים הפנסיה הצה"לית הנדיבה, בגובה ממוצע של כ־19 אלף שקל לחודש (15 אלף לנגדים). אם מחשבים את סכום הפנסיה הכולל שקצין צפוי לקבל, בהתחשב בכך שהוא ייהנה ממנה שנים ארוכות – מגיעים לסכום אדיר של 8.8 מיליון שקלים בממוצע, פי 5.2 מעובד מדינה.
בצה"ל טוענים בתוקף כי הפנסיה היא הכלי העיקרי העומד לרשות הצבא כדי לשמר את כוח האדם שלו, כיוון שאין באפשרותו להתחרות עם השכר במגזר הפרטי. אבל מבנה השכר הצה"לי מעיד אחרת. צה"ל מעדיף להשקיע הרבה יותר באנשי הקבע הוותיקים מאשר בכוח האדם הצעיר. עבור אנשי הקבע המתחילים, השכר הנמוך באופן יחסי אינו מספיק כדי להתחרות בשוק הפרטי, בוודאי עבור אנשי המקצועות הטכנולוגיים, אבל גם הפנסיה אינה תמריץ מספיק. רובם ממילא יעזבו בשלבים מוקדמים יותר. הם היו מעדיפים כנראה שכר התחלתי גבוה ביד, מאשר פנסיה על העץ.
המדינה מתמודדת עם הנושא גם בבית המשפט, במסגרת עתירה שהגישה עמותת "רווח נקי" נגד "הגדלות הרמטכ"ל", אותה פרקטיקה לא חוקית שנוהגת בצה"ל כבר עשורים רבים ומגדילה את הפנסיה הצבאית אף יותר. בתחילת החודש סירב בית המשפט לתת למדינה אורכה נוספת, והמדינה תצטרך להצדיק את הנוהג ולהסתכן בפסילתו – או להודיע לבית המשפט שהוא מוסדר בחקיקה. מסיבה זו נראה שהפנסיה תעלה לדיון בוועדת שרים לחקיקה כבר ביום ראשון הקרוב.
בלב התמודדות עם גל תחלואה קשה, ייאבק משרד הביטחון למען הגדלת הפנסיות של גמלאיו, ויצדיק זאת שוב באמצעות טענות על הקושי לגייס אנשי קבע איכותיים. אלא שבמקום להכשיר את הפנסיה המנופחת ולהגדיל אותה, בצה"ל יכולים לתת תגמול ממוקד לבעלי כישורים מיוחדים, ולכאלה המחזיקים במקצועות נדרשים שיש בהם תחרות עם המגזר הפרטי, כמו מהנדסי סייבר.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "עוצמתו של צה"ל טמונה באיכות משרתיו, ואופי השירות בו אינו בר השוואה למגזר העסקי והציבורי. כדי להשאיר בשורותיו את המשרתים הטובים ביותר, צה"ל נדרש לתת תגמול הולם והוגן, ולתמרץ את ההישארות בו לאחר שנות הקבע הראשונות. השכר בצה"ל נקבע בהתאם לשכר במגזר הציבורי והגבלות הממונה על השכר, ומושפע מהשכלה, הוותק ומאפייני השירות, תוך תעדוף לוחמי ומפקדי השדה.
כפי שנכתב בדו"ח, השכר הממוצע בצה"ל הוא הנמוך ביותר ביחס לגופי הביטחון ואף נמוך ביחס לצבאות אשר נמצאים בחיכוך גבוה עם אויב, כמו צה״ל. השוואת השכר לצבאות אחרים היא מגמתית לאור יוקר המחיה ורמת המחירים בכל מדינה, לאור היקף שעות העבודה בצה״ל ולאור העובדה שצה"ל הוא צבא המתבסס על כוח סדיר".
